עד היום קשה
לי להחליט אם סיפורה של המרמרה היה עלילה
ריאלית או ריאליטי מועלל.
קשה לי גם להחליט מי היה הבמאי.
האם היו אלה הטורקים שביימו אותנו כך
שנשחק על פי ההוראות שלהם וניראה כמפלצות,
או שמא היו אלה אנו ,
שלצורכי פנים וניגוח התנגדות פנימית,
ביימנו את הטורקים שהדגימו לנו שכל
העולם נגדנו.
בצעד נדיר,
שני פאנלים של שופטים הוקמו.
האחד בישראל ששמו יקרא ועדת טירקל,
והאחד בעולם שיכונה גולדסטון 2.
כל פאנל טען שהשני משוחד.
כל פאנל טען שהוא היחידי שזכאי וראוי
לשפוט. כל פאנל
רצה את הרייטינג, ואף
פאנל לא קיבל אותו.
הבעיה הייתה בהנחת הבסיס.
השאלה מעולם לא הייתה מי צודק ומי
טועה, אלא מי טועה
יותר ומי טועה פחות.
שני הצדדים, כדי
להימנע מהדחה הפכו את עצמם לצדיקים גמורים.
לכל צד היו
מעריצים, והמאבק
שהתרחש היה גדול יותר מהמאבק בין הראל
סקעת והראל מויאל.
אף אחד לא ניסה לשכנע וכולם ניסו לסתום
לאחרים את הפה.
הישראלים ניסו לשכנע בסרטון
שהפיקה קבוצת לאטמה בו נראו יהודים
מתחזים לערבים עם שפם המנפנפים בסכינים.
מליונים נכנסו לאתר הזה,
צפו וצחקו. אך
המציאות המרירה הייתה שהסרטון עשה יותר
נזק מתועלת. הוא
הציג את הישראלים כגזענים וגסי רוח,
ויותר מכל שירת את ההסברה המוסלמית.
מהצד השני,
הקפריזות של ראש הממשלה והנשיא התורכי,
עשו את אותו שירות הדב לצד שמנגד.
אף צד. לא
טירקל, לא גולדסטון
ולא הקהל הבינו את הבעיה.
קיים
משל פילוסופי על חמור שמולו ניצבות שתי
ערימות חציר. שתיהן
באותו הגודל ומכילות את אותה כמות החציר.
שניהן באותו המרחק והרוח נושבת באותה
המידה משני הכיוונים.
החמור רואה את שני הערימות ואינו יודע
לאיזו מהן יפנה קודם,
וכך שוקעת לה השמש,
והחמור ממשיך להתלבט ולפקפק אינו
מסוגל לצעוד שמאלה ואינו מסוגל לצעוד
ימינה להזין את עצמו עד שהוא גווע ומת.
מול החמור
הישראלי באותה התקופה עמדו שני ערימות
חציר. האחת היא
עצירת המרמרה, והשני
היה זכייה באהדת הקהל.
שני הערימות היו טעימות באותה המידה,
אך אפשר היה לזכות רק באחת מהן.
החמור הישראלי לא ידע להחליט ניסה
לצעוד לשתיהן וכך פספס אותן וגווע ברעב.
השאלה שצריך לשאול היא מיהו החמור
הישראלי כלומר מיהו האדם שהיה צריך לבצע
את ההחלטה להעדיף ערימת חציר אחת על פני
השנייה ובחר שלא לעשות כך?
ישנם כמה
מועמדים. הראשון
הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו הידוע
בכינויו ביבי. ביבי
הוא המקרה הקלאסי של חמור שכזה הקרוי
בפילוסופיה חמור בורידאן.
מצד אחד אין חולק על העובדה שהאנגלית
נוטפת מפיו כמו דבש טהור.
הוא יודע להסביר,
אין על כך עוררין.
הוא יודע גם לשכנע ולסחוף.
מצד שני, אסור
גם לשכוח את הרקע הביטחוני של ביבי.
הוא היה קצין בסיירת מטכ"ל.
הישג שמעטים מאיתנו מסוגלים לשחזר.
הוא גם כתב ספר על עצירת הטרור.
וכך מול ראש ממשלתנו,
האדם שהיה צריך להנהיג ולקבוע סדר
עדיפויות חד משמעי,
ניצבו להן שתי ערימות.
הוא כמו החמור
בסיפורנו בחר שלא לבחור.
לשתוק וכאשר החמור הראשי לא מבצע את
ההחלטה, נופלת
ההחלטה על החמור המשני.
במקרה שלנו שם החמור המשני הוא אהוד
ברק. לאהוד ברק
היו את כל נתוני הפתיחה כדי לא להיות חמור.
הערימות שלו לא שוות.
הערימה הביטחונית שלו,
גדולה פי כמה וכמה מהערימה ההסברתית
שלו. אילו היה
אהוד ברק עומד לפני העם או לפני העולם
ואומר בקול ברור ש"אני
כגנרל קובע שהאוניה הזו מהווה סכנה ויש
לעצור אותה בכל מחיר",
מעטים בעולם או בארץ היו חולקים עליו.
במקום זאת, בחר
אהוד ברק להגיב בצורה רפה מדי,
ובכך אולי צעד חצי צעד אחד קדימה,
אך שניים אחורה,
כי כשאדם כזה מגמגם,
גם לגמגום יש כוח.
וכך הגענו
לחמור השלישי שהיה צריך לבצע את ההחלטה.
שם החמור במקרה הזה הוא גבי אשכנזי,
הרמטכ”ל. נכון,
רבים יתקוממו על ההגדרה של גבי אשכנזי
כחמור. אבל אני
חושב שההגדרה תואמת בכל זאת.
הסיבה פשוטה:
קיים שלב בחיים שבו אדם צריך להכיר
במגבלות שלו. שלב
שבו אדם יאמר לעצמו שיש דברים שאותם לעולם
לא יצליח לעולם לעשות בצורה מספקת,
ואז עליו להימנע מלעשות אותם או לשכור
אנשי מקצוע מעולים שיעשו זאת במקומו.
אין עוררין
על כך שגבי אשכנזי הוא לוחם דגול,
אבל כאיש יחסי ציבור הוא איום ונורא.
ראשית, במירוץ
שלו לרמטכ"לות
הוא נכשל אך ורק מפני שיחסי הציבור שלו
היו גרועים. לבסוף
הוא קיבל את התפקיד רק משום שלמתחרים
אחרים היו יחסי ציבור גרועים משלו (כולם
היו מעורבים במלחמת לבנון השנייה).
לאחר שקיבל את התפקיד,
למרות פרגון חסר תקדים מהתקשורת –
פרגון שכל פוליטיקאי יכול רק לחלום עליו
– ביצע אשכנזית שגיאות יחסי ציבור אחת
אחר השנייה, שהתקשורת
התייחסה אליהן בחביבות עד שהגיעו לשיאן
במסמך גלנט שהפך אותו בעין הציבור לאדם
קטנוני. גבי
אשכנזי עשה בשכל שהתרחק מעין הציבור,
אך לא עשה בשכל כשלא בחר בכל ליבו
באופציה הצבאית קרי האופציה היחידה בה
הוא יכל להצטיין, או
לחלופין בחר את אשף יחסי הציבור הטוב
ביותר כדי לבחור באופציה זו.
במקום זאת
הוא העביר את התפקיד לפיקוד הישיר של מפקד
חיל הים. מפקד
חיל הים, רק להזכיר
לכם, אינו בדיוק
אשף יחסי ציבור בעצמו.
הוא
נתפס במועדון חשפניות והדרך בה ניסה
להסתיר זאת ולהתנצל ב"חלקים",
הפכה אותו (די
לא בצדק), לסוג
של מצורע בעין הציבור.
גם מפקד חיל
הים הזה, בחר שלא
לבחור. מצד אחד
הוא שלח יחידה צבאית מובחרת ביותר ליירט
את המשט, אך מצד
שני, מהפחד שתיראה
השתלטות יעילה ומוצלחת מדי – דבר שיראה
כאלימות בעיני האולם – הוא אישר שימוש
בכוח מצומצם. התוצאה
הייתה שחיילים מובחרים נפצעו והפעילו
תכנית ב' מקורטעת
שעלתה בחיים רבים והולידה יחסים קרירים
עם תורכיה, גינוי
מהעולם וכמובן, איך
אפשר בלי, שתי
ועדות חקירה שעוד יאבקו בינן ובין עצמן.
היה נחמד
לסיים כאן את סיפור החמורים שלי,
אבל יש תוספת לסיפור.
גם לאחר שהמעשה נעשה,
המשט יורט והסדר בא על מקומו ב”שלום”,
עמדו בפני החמורים שלנו שתי ערימות
חציר. מצד אחד הם
יכלו להביט לעולם בלבן של העיניים ולומר
שעם כל הצער שבדבר,
הייתה הפעולה הזו הכרחית.
מצד שני, הם
יכלו להתנצל ומהר.
לפתוח מיד בחקירה ולהעניש את האשמים.
במקום זאת
שוב בחרו החמורים שלנו בלא לבחור.
תחילה הם התעקשו שלא תהיה כל ועדת
חקירה, אך לבסוף
ועדת החקירה הישראלית נפתחה לאחרי שאיימו
עלינו בעולם שאם לא נפתח אחת משלנו,
יפתחו אחת משלהם.
ההיסוס גרם לכך שנפתחו שני ועדות
חקירה. כך שלא רק
שלא הרווחנו מפתיחת ועדת החקירה שלנו,
רק הפסדנו.
כעת האשמים
בדוח טירקל יוכלו למצוא נחמה בדוח גולדסטון
והאשמים בדוח גולדסטון יוכלו להיאחז
בקרנות המזבח של טירקל.
בכל מקרה הליך ניקוי האורוות יהפוך
משפטית למסובך הרבה יותר.
גם בדעת הקהל העולמית המצב החמיר,
כי עכשיו לא רק שישראל "נהנית"
מהתדמית של מדינה אכזרית,
אלא של מדינה ערמומית שאין להאמין
לדבריה והקרדיט שהיא יכולה לקבל על פעולה
עתידית יקטן.
וכך,
כמו בכל תוכנית ריאליטי,
פחות מיום אחר מותו של המבוגר האחראי
בוועדת טירקל. יהודי
שנולד בבריטניה בעל שם עולמי במשפט
בינלאומי שלימד בקיימבריג'
ושירת במשרד החוץ – האדם שהיה אמור
לשמש כחוד החנית בדעת הקהל הציבורית
והמשפטית – מיהר
האו"ם
לשחרר את הדוח שלו בנוגע למשט ולנצל את
שעת הכושר.
וכך,
מרוב חמורים, לא
רואים אצלנו את האחו.
היה זה נעים לחשוב שהחמורים האלה יצאו
לפנסיה, אבל למרבה
הצער החמורים האלו ימשיכו ללוות אותנו
עוד זמן רב.
כמו גם החמור
הזה :)