ארכיון דון קישוט:

לפני זמן לא רב, קראתי פוסט על סלקציות. הפוסט סיפר את סיפורו של אדם שכל חייו  עבר סלקציות ונהנה מכך. הוא תמך בסלקציות ולא ראה בכל כל פסול עד שיום אחד, הוא נכנס למועדון וחבר שלו, שלא עבר את הסלקציה, נשאר בחוץ. פוסט זה אבד לצערי בנבכי האינטרנט, כנראה לבלי שוב. עם זאת, החלטתי לכתוב פוסט משלי על העניין.

בואו ניקח אתכם לסיטואציה. שש ימים עבד ידידנו ישראל ישראלי במשרד. תחת המהום המזגנים, נורות הפלורצנט המהבהבות והחיוכים המנומסים ללקוחות, חלם ישראל רק על דבר אחד: יום שישי. ישראל חלם להתפרק באותו יום השישי, להתפרע, ומעל לכל להטהר. אט אט חולפים הימים זה אחר זה, עד שמגיע יום השישי המיוחל. ישראל ידידנו סוגר את המשרד הולך הבייתה, לובש את מיטב בגדיו ומשפריץ את מיטב בשמיו  על הלחיים ומתמלא בציפיה.

הוא מגיע למועדון ופוגש את חבריו. התור גדול ולכן הוא מחליט להמתין. אט אט עוברים הבליינים את הסלקטורית בחורה צעירה שנראית לפני הטיול למזרח, עד שמגיע תורו של מיודענו מר ישראלי. שם קורה משהו. הסלקטורית מביטה בעורו השחום, בכרסו המשתפלת או בראשו הקירח ומיד השפתיים שלה מתהדקות. "המועדון מלא!" היא אומרת לו. ואז מחכה עד שישראל יעזוב את התור, כשמזווית עינו הוא מבחין שזה שעמד אחריו בתור, נכנס ללא קושי למועדון המלא.

אין כל ספק שהסיטואציה הזו מרגיזה, אך הסיטואציה הזו מתרחשת מידי יום שישי. הלחץ הציבורי גרם לכך שבכנסת יחוקקו חוקים נגד המצב הזה. החוקים מטילים קנסות גבוהים, אך הם כמעט בלתי אפשריים לאכיפה. הסיבה לדחייה מעולם לא נאמרת בפומבי, ואין כל דרך להוכיח שהמועדון אינו מלא בלי להיכנס לשם. חוקים אלה נראים יפה מאוד בספר החוקים, אך הם אנמיים ובלתי ישימים.

מי שרוצה באמת לטפל בסיטואציה צריך להגדיר אותה. רבים מגדירים את הסלקציה כגזענות, אך זו אינה גזענות אלא תופעה שונה לגמרי. זהו אופורטוניזם. הגזען הוא אידאליסט, יש לו אמונה, מעוותת ככל שתהיה. הגזען מאמין בכל ליבו שמי שמגיע מגזע אחר הוא נחות. אם הגזען יפסיק להאמין בכך, הוא יפסיק להיות גזען ויהפוך להיות אדם מן השורה. האופורטוניסט לעומתו אינו אידאליסט. הוא אינו מאמין שהאדם השני נחות, אלא שזה פשוט רווחי ומשתלם להתייחס אליו ככזה. אי אפשר לטפל באופורטוניסט באותה הדרך בה מטפלים בגזען משום שהבעיה שלו נמצאת במקום אחר.

בעלי המועדונים הם אופורטוניסטים. הם מבינים את עסקי המועדונים ומבינים שמה שמקיים את העסקים שלהם הוא גרעין קטן של אנשים מבוקשים. אנשים אלה יכולים להיות כריזמטיים, מושכים פיזית  או סתם ידוענים. בכל מקרה הם מהווים את הזרע שממנו צומח קהל המבקרים במועדון. בעלי המועדון מחפשים אנשים אלה ומשרתים אותם. אותם אנשים מעוניינים לבלות את זמנם בחברה מסויימת ועם ציבור מסויים. הם רוצים ציבור שיעריץ אותם, וציבור שיהיה לו דבר מה להעניק להם, בעיקר דברים שהם מעריכים כמו יופי וכריזמה. כל אדם אחר מעיק עליהם ופעמים רבות מבריח אותם. זו המטרה שלשמה קיים הסלקטור, הרחקת אנשים אלה ושמירת האשליה.

בנוסף, האשליה נשמרת בחוץ.התור הארוך, הפרמטרים הבלתי אפשריים לפעמים, והדחיה הפומבית גם מהווים סוג של פרסומת. "למועדון הזה לא יכנסו אנשים לא יפים/משעממים", זועק המיצג החי של הסלקטורית, וכתוצאה כולם רק רוצים לחדור למועדון זה.זאת אומרת שבזמן שהמתין ישראל ישראלי עבד במשך שעה בפרסום המועדון. בדיוק כמו יחצ"ן המסיבות ברחוב. הוא פרסם את המועדון פעמיים. פעם אחת בכך שעמד בתור ופעם שניה בכך שנדחה מול כולם באופן פומבי.

אז אני שואל אתכם: האם זה הוגן שמר פלוני יעבוד בזמן החופשה שלו, בחינם, יפרסם עסק ולא יקבל אפילו את הזכות לבלות בו לאחר מכן? כמובן שלא! כמו כל אדם שעובד, מר פלוני שלנו ראוי לאחת משתיים: לקבל שכר, או לא לעבוד ולדעת את זה הרבה מראש ולא ברגע האחרון. אם כך הפתרון פשוט מאוד: להודיע באופן הגורף והפומבי ביותר על מדיניות הסלקציה ולא להסתיר אותה.

אז אני שואל אתכם: האם זה הוגן שמר פלוני יעבוד בזמן החופשה שלו, בחינם, יפרסם עסק ולא יקבל אפילו את הזכות לבלות בו לאחר מכן? כמובן שלא! כמו כל אדם שעובד, מר פלוני שלנו ראוי לאחת משתיים: לקבל שכר, או לא לעבוד ולדעת את זה הרבה מראש ולא ברגע האחרון. אם כך הפתרון פשוט מאוד: להודיע באופן הגורף והפומבי ביותר על מדיניות הסלקציה ולא להסתיר אותה.

במקום שהסלקטור בכניסה ילחש למר פלוני שהמועדון מלא, ולמר אלמוני שעומד אחריו ילחש שדווקא יש מקום. בעל המועדון ירשום על השלט באותיות קידוש לבנה שהמועדון מלא, שכל התור יראה, ואז לא רק מר פלוני , אלא כל האנשים העומדים מאחוריו בתור, יעזבו את המקום. זה הרי לא צריך להפריע לבעל המועדון שהרי המועדון שלו "מלא" וממילא אין להם מקום :).

מצד שני, אם יש למועדון מדיניות כמו אין כניסה לשחורים, מזרחיים או מכוערים. גם זו לא בעיה. שירשמו את זה על אותו השלט, שוב באותיות קידוש לבנה, ואז האנשים האלה לא יעמדו בתור, לא יבזבזו זמן ולא יתאכזבו כמו גם האנשים שסולדים מכך. כך, אם יבוא אדם שתואם את כל התנאים הרשומים בשלט, ועדיין לא יתנו לו להיכנס למועדון שאינו מלא, הוא יוכל לבקש כסף על כך שהוא עבד שעה בלפרסם את המועדון בכך שהוא עמד בתור.

עכשיו בוודאי תצחקו ותגידו שאין שום סיכוי שהחוק הזה ייושם. אתם צודקים! זו הסיבה שכתבתי את הפוסט הזה מלכתחילה. לא ממש רציתי לפתור את הבעיה כמו שרציתי להראות שהבעיה אינה הסלקציה. אנו רוצים שתהיה סלקציה. הרי לבלות עם כמה אנשים ומוזיקה אפשר גם בבית. יש מערכות סטראו ומערכות קולנוע ביתי שלא תביישנה אף מועדון. אנו הרי לא הולכים למועדון בכדי שישמיעו לנו את אותה המוזיקה שאנחנו מכירים ממצעדי הפזמונים. הסיבה היחידה שאנו הולכים למועדון היא בגלל הסלקציה. בגלל שאנחנו רוצים להיות עם אנשים שעושים לנו טוב. גם אם זה מהסיבות השטחיות ביותר שישנן: מראה או מס שפתיים. כשאנו עושים את זה אנו שוכחים לגמרי שהכיף שלנו עולה במחיר של אנשים אחרים שנפגעים מהדחייה. אנחנו נזכרים בזה רק כשהסלקציה הזו מוגזמת מדי. רק שהיא פוגעת בנו או בחברים שלנו.

ישנם אפילו כאלה שנהנים מהסלקציה. הם נהנים מהכוח שזה נותן להם בחברה כשהם יכולים להכניס את חבריהם המקובלים פחות. זה מעלה את קרנם בעבודה והם קוצרים מזה פרות בתחומים בלתי קשורים לחלוטין. הסלקציה היא סוד כמוס, guilty pleasure, אם תרצו, שאיננו יכולים אתו ואיננו יכולים בלעדיו. וזו הייתה מטרת הרעיון שלי. לא לפתור את בעיית הסלקציה, לא להאשים את בעלי המועדונים בכך שהם נכנעים לגחמות שאנחנו, הצרכנים, המצאנו בלי שום ביסוס.

הרעיון של השלט נועד כדי לגרום לכם הקוראים להבין ההבדל היחידי בין זה שאומרים מישהו שהכניסה אסורה, ובין לשים שלט ענק ומהבהב שהכניסה אסורה לשחורים, הוא שקודם רק הוא הרגיש רע כי הוא נפגע, וכעת אתם תרגישו רע כי אתם תדעו כי אתם אלו שפגעתם בו.

ואולי הדרך היחידה למגר את התופעה היא לא בקנסות אלא דווקא ברעיון המטורף הזה... בשלטים! בואו נראה בדיוק כמה מועדונים ישימו שלטים מפלים כשתינתן להם האפשרות. בואו נראה את המצב שלנו כעם נכוחה. ככה אולי כל האנשים המופלים, כמו היהודים בגולה, יראו את המצב, יתאחדו ויצרו מקומות בילוי משלהם ויפלו את המפלים בכניסה. אולי אז, בפעם הראשונה, האפליה תהיה על בסיס מוצדק.