ארכיון דון קישוט:

במשך כמעט שלושה עשורים היה נלסון מנדלה האסיר המפורסם בעולם. כל העולם הכיר את שמו, את סיפורו, את הטרנספורמציה שעבר מאדם שדוגל במאבק מזוין לאדם שדוגל במאבק בלתי אלים. כל העולם הכיר בעובדה שכל מה שנלסון מנדלה צריך היה לעשות כדי להשתחרר מתא המעצר בו היה כלוא היה להצהיר פומבית על התנערותו מהמאבק באפרטהייד, וכל העולם העריך את העובדה שבמשך שלושים שנה סירב לעשות זאת.

באותם השנים לא היה אינטרנט, ולא היו עצומות בפייסבוק, ולכן כל מה שאפשר היה לעשות כדי לקדם רעיונות היה לקיים קונצרטים פומביים. למען נלסון מנדלה קוימו קונצרטים כאלה והססמה המפורסמת " Free Nelson Mandela”, הפכה לשיר מפורסם מאוד בשנות השמונים.

אולם מה שמעניין יותר מכל בסיפור זה, הוא לא המאבק הארוך שקיים נלסון מנדלה לשחרורו, ולא העובדה שניצח ניצחון מוחלט את האפרטהייד, אלא משהו אחר. מיד לאחר שחרורו של האסיר מספר אחד בדרום אפריקה ובעולם, עשה מנדלה מהלך שגרם לאנשים רבים להתפלא.

במקום לקבל את נשיאות הקונגרס הלאומי האפריקאי, בחר מנדלה לקבל את סגנות הנשיאות. מנדלה לא היה רק אדם כריזמטי, אדם אהוב וסמל, אלא גם אדם מעשי. הוא הבין שסמל יכול אולי ללכד את העם, אבל רק מנהיג מוכשר יכול להוביל אותו, ושההכשרה שהייתה למנדלה כמנהיג הייתה אפסית.

מסגנות הנשיאות של הקונגרס הלאומי האפריקאי, הפך לבסוף מנדלה לנשיא הקונגרס, ובבחירות הבאות אף הפך לנשיאה של דרום אפריקה. אחד ממכריי, עולה מדרום אפריקה, הרחיק לכת ואמר שמנדלה היה מנהיג מצוין עד שפרשה פלילית בה הייתה מעורבת אשתו אילצה אותו להתפטר.

אחת הבעיות של האנושות הוא חטא הגאווה. חטא זה מופיע בספרות כאמצעי האחד והיחידי להרס של הגיבור, והסיבה שזה כך היא משום שהאומנות מחקה את החיים. הצביעו על כל מנהיג שתרצו ותראו שלרגע אחד, הוא פעל בגאווה, התעלם מהעובדות ומאותו הרגע בין אם הוא ניסה לשנות את המציאות ובין אם לאו, דרכו הייתה סלולה וקבועה. לדוגמה ביבי בכהונתו הראשונה, אולמרט ופרץ. אבל לא רק בעולם הפוליטי מתקיים הלקח הזה, אלא גם בעולם המעשי. קחו לדוגמה את בריטני ספירס.

במשך תקופה ארוכה הייתה בריטני ספירס כוכבת מספר אחד במדינה. היו לה יתרונות רבים: היא הייתה חברותית, עם היד על הדופק של מה הנוער דאז רצה, אינטיליגטית ובעלת מראה בריא. בריטני ספירס הצליחה לחלוף על פניהן של זמרות מוכשרות ממנה ויפות ממנה בהרבה והפכה לתופעה עולמית. אולם היא הרגישה שהיא לכודה מדי בתדמית שנקבעה לה, שאין לה עצמאות, ואפילו שרה שיר בנושא: overprotected. אולם, כשקיבלה לבסוף יד חופשית, היא התחתנה פעמיים, ילדה פעמיים התגרשה,עשתה קרחת ועוד'. כעת למרות היא עדיין זמרת רווחית, את ימי הסנסציה שהייתה אז קשה להאמין שתשחזר.

היום אנו מתוודעים לעוד מקרה בסטטיסטיקה. אבי נמני. כמו מנדלה וספירס נמני היה סמל. וכמוהם הוא היה סמל כה גדול עד שהוא הטביע את האדם שהיה. ישנם רגעים כאלה בהם אדם מקבל כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה מחמאות, שהוא נופל שבי בהם ולא רואה את המציאות בצורה ראלית. אדם כזה מתחיל להאמין שהוא יכול רק בעזרת רוח התעוזה שלו לכבוש את העולם, ושכל מה שצריך הוא דרבון ולא חשבון נפש.

קשה להאשים את אבי נמני בדבר זה. כל אחד מאיתנו היה מתנהג באותו האופן אילו היינו במקומו. אהבה היא סם החיים שלנו וקשה לנו לעמוד כנגדו. תראו לי עוד אדם בארץ שיכול היה בזמן שהוא שחקן לגרום לפיטורי שני מאמנים, כשאחד מהם זכה באליפות והוביל את הקבוצה לאירופה. תראו לי עוד אדם שללא ניסיון ממשי באימון הופך להיות המאמן של אחת הקבוצות העשירות בארץ? אין אנשים כאלו, רק סמלים. לנמני הוצעה המלוכה כמו שהוצעה למנדלה, אך בניגוד למנדלה, נמני לא ניחן ביכולת השכלית לסרב לה וללכת במסלול הרגיל, הנכון. בכך הפך את שגיאותיו לבולטות יותר ויותר.

המכשול העיקרי בפניו עומד מאמן הוא היכולת לראות את כל התמונה. זה שונה מהדרישות של השחקן. השחקן צריך לבצע את תפקידו בעוד שהמאמן צריך לספק לשחקן את המשאבים לבצע את תפקידו. נמני מעולם לא ישב די זמן על הקווים והבין את הלוגיסטיקה שבדבר. מאמן צריך להבין גם את מקומם של הפחות טובים, ולהבין את השירות שהם מבצעים למען הכוכבים. ייתכן שברבות הימים נמני היה מבין זאת, אך כדי להבין זאת היה עליו לראות זאת, וכדי לראות זאת, היה עליו לקחת תפקיד פחות דרשני, את תפקיד עוזר המאמן או הסגן, שזה התפקיד שמנדלה השכיל לקחת בהתחלה.

נמני אינו מאמן גרוע, אלא מאמן שאינו מכיר במגבלותיו ולכן אינו מוכן לעבוד עליהן. כמובן שנמני רוצה בהצלחת מכבי ת"א, אך אינו מבין את המכשולים הרבים הניצבים בדרכו.

בכל הטרגדיות, העונש על חטא הגאווה הוא ההשפלה. כמו שאמרתי קודם, האומנות מחקה את המציאות. רבות נאמר על האופן המשפיל בו פוטר נמני, בשיחת הטלפון. לדעתי זה כלל לא משפיל אלא הכרחי. ראשית, אף שחקן או מאמן לא היה מקבל את ההזדמנויות והקרדיט שנמני קיבל. הייתה רק סיבה אחת שהוא קיבל אותן והיא ההערצה של האוהדים וכנראה גם של המנהל. אולם השגיאות של נמני עולות עשרות אלפי אם לא מאות אלפי דולרים. האם לא שילם הבעלים מספיק למחנה האימונים של נמני כמאמן? האם זה היה פחות משפיל אם נמני היה יוצא אבל וחפוי ראש מהפגישה כשאת פניו מסנוורים ההבזקים של הכוכבים שאליהם הודלף הדבר?

האמת היא שאין לנמני את מי להאשים חוץ מאשר את עצמו. רק לכשיסיים להאשים את עצמו יוכל להתגבר ולהמשיך הלאה. נמני צריך לנגן כינור שני במשך תקופה ארוכה, לפחות שלוש שנים ולראות כיצד מאמן טוב עובד. איך הוא מחזק את השחקנים וחשוב אף יותר כיצד הוא נוזף בהם. ספורטאי הוא כמו סוס ערבי. צריך לדרבן אותו אך לא להצליף בו ונמני נע מקיצוניות אחת לשנייה. רק לכשיבין כל זאת, לפחות באופן הבסיסי, יוכל לחקות זאת, ואף לשפר. צריך להבין שבנמני טמון פוטנציאל להיות מאמן ענק כי יש לו את היכולת ליצור קשרים חברתיים עם השחקנים.

אני מאחל לו שיראה את הטוב ולא את הרע שבדבר.