היה זה לפני כ-220 שנה, כשמשפט אחד – הגם שהסתבר כלא נכון – שינה את ההיסטוריה.
המשפט היה: “אם אין לחם, שיאכלו עוגות", והוא מיוחס למלכה הצרפתייה מארי אנטואנט. באותם השנים לא היו מצלמות או מכשירי הקלטה,
וספק רב אם מישהו מפוקפק דיו להדליף זאת, היה מתקרב די הצורך למלכה כדי לשמוע אותה אומרת את זה, אך מה שמעניין הוא ,שהעם: כ-20 מליון צרפתים, מן הים התיכון החמים ועד לגבול בלגיה הקר האמין שהיא באמת אמרה משפט שכזה.
הסיבה לכך פשוטה: ההנהגה כה התרחקה מן העם, כה התנתקה ממנו וממצוקתו, עד שמשפט כזה, גם אם לא היה נכון עובדתית היה נכון
עקרונית.
שנים רבות עברו מאז, אמרות כנף רבות התפשטו בעולם ונעלמו כמעט באותה המהירות בה צצו, אך משפט זה שרד, ויש לכך גם סיבה, והסיבה היא שלא רק ההנהגה הצרפתית הייתה כה מנותקת מהעם, אלא הנהגות רבות מאז, וכנראה גם בעתיד הרחוק, כאשר כולנו ניטחן לאבק דק תחת משקל המצבות שלנו, ישבו צאצאנו וידונו במשפט זה, אך לא בעתיד הרחוק עסקינן, אלא בהווה, בכאן ובעכשיו.
זה זמן רב שהציבור בישראל מונהג בידי הימין. אפשר להגיד שמאז 1977. אני אומר זאת למרות שהיו נצנוצים קצרים של מפלגת שמאל בתקופת הרוטציה: שלטון רבין, שלטון ברק, וקדימה. ויחד עם המשנה של הימין לגבי שלום עם הערבים, נדמה ששכחנו כולנו כי אנו מונהגים גם במדיניות הכלכלית שלו. אך יותר ממה שאנו מונהגים על ידה, אנו מונהגים על ידי עקרונות הקפיטליזם.
המילה שאותה שומע אני המון לאחרונה היא המילה "פעם". “פעם היה טוב", אומר לי השכן בחיוך חמים, ואני מזדהה עמו. למרות שאני יודע שפעם היו מושחתים לא פחות מהיום, ולפעמים אפילו יותר, נדמה שאז הייתה פחות שחיתות ופחות פערים. כנראה הסיבה היא שהקפיטליזם חדר לא רק לכלכלה שלנו אלא לסולם הערכים שלנו, והעשירים של פעם, שהתביישו להסתובב במכוניות נוצצות ולנקר עיניים,היום לא רק שעושים זאת, אך אפילו גובים על כך כסף.
סדרות ריאליטי כמו מעושרות, מציגות את החיים הנוצצים של האלפיון העליון, ואנו בולעים את זה בשקיקה. כתבות סוף מהדורה בחדשות מציגות את החיים הטובים בתור פיתיון לא לעבור ערוץ, ואנו באמת מחכים וצופים במהדורת חדשות משמימה שחוזרת על אותם הנתונים שקראנו באוטובוס ב"ישראל היום" . נדמה שהחלום, החלום הפך ליותר מהמציאות שלנו... הוא הפך לחיים שלנו.
וכמו כל חלום, הוא שברירי וחלש, והצביטה הראשונה גורמת לנו להתעורר למציאות הקשה ולהשתוקק לאותה ההוויה המתוקה בה חיינו אך לפני כמה רגעים. וכשזה קורה פעם אחר פעם, מתחיל הכעס, הכעס על מי שצבט אותנו ועורר אותנו מן החלום המתוק, גם אם הוא לא האשם הבלעדי, הכעס גורם לנו להאמין לדברים רבים... בין השאר גם לכך שהוא הציע לנו לאכול עוגות במקום לחם.
אם תשאלו את רוב האנשים בארץ מה הם היו רוצים שתהיה מדיניות הממשלה הם יגידו לכם כך:” על המדינה לדאוג לכך שלכל אזרח – גם אם אינו עובד – תהיה קורת גג, אוכל בסיסי, חינוך לילדים, ביטחון ובריאות. עבור כל השאר: דברי אומנות, מכשירי חשמל ומשחקים, תכשיטים וכו' צריך לעבוד". בין כל משאלי ה"גלעד שליט" למינם שאלה כזו מעולם לא הוצגה. בפועל, קיימים חסרי בית רבים, חלקם אפילו עובדים, רובנו המכריע משלם כל חיינו על קורת גג, וזוכה רק לאוכל בסיסי, והחינוך , כל שכן הביטחון, יורדים משנה לשנה באיכות ועולים במחיר.
הסיבה לכך פשוטה: כל הדברים שאנו רגילים לראות בהם כמובנים מאליהם וככאלה אמורים להינתן לכל דכפין, הפכו לאחרונה למנוע כלכלי: כספי הפנסיה,הדיור, הביטחון והבריאות.. וכנראה בעתיד גם החינוך. בגלל שהם הפכו למנועים, סוחטים מהם את המיץ, והעקרונות שחלק מהם צריכים להינתן בחינם לחלשים, נדחקים למושב האחורי. אם פעם המפלגות החברתיות היו עסוקות בהיפוך המגמה, ולאחר מכן בעצירתה, היום ההישגים הגדולים ביותר של המפלגות החבריות הן עיכוב המגמה, תוך כדי ידיעה שאפילו לעצור אותה לא ניתן.
עם המשברים הצפויים: האיחוד האירופי, אליו אנו מייצרים כשליש מן התוצר שלנו, מתמתן, ומתרחשת האטה כלכלית של אמריקה, שמספקת לנו את הערבויות, הפריחה של סין והודו, המייצרים סחורה זולה (ובקרוב מאוד גם טובה) בהרבה מאיתנו, גם אותם המנועים לא יפיקו את ההספק הנדרש, ואנו ניכנס שוב למיתון, ושוב הכסף יצטרך להגיע ממקום כלשהו.
שוב יבוא קיצוץ בקצבאות ומיתון , ושוב יצאו בקמפיינים על כך שכולם צריכים לצאת לעבודה, כי בואו נודה באמת: קל לתקוף את החלשים משום שהם חלשים ואין להם כסף לקמפיין פרסומי כמו שיש למשרד ראש הממשלה או לאיגוד התעשיינים. אף אחד לא יזכור שלא מקבלי הקצבאות הם אלו שניהלו את הכלכלה שנכנסה למיתון, אלא הממשלה ובעלי ההון. זו הסיבה שצריך למחות עכשיו, כשיש כסף ויש אוכל, ולקבוע כעת עובדות בשטח, כדי לבנות יסודות יציבים שלא ימחו בשיטפון הכלכלי או הביטחוני הבא, ויגרמו לסחף גדול אף יותר ברוח הישראלית ובזכויות שלנו.
רבים אומרים שהמחאה הזו, המחודשת, לא תניב דבר. תשובתי להם היא שקרוב לוודאי שהם צודקים. אילו הייתה המחאה הזו מניבה משהו, אני מניח שהיא הייתה מדאיגה אנשים רבים הרבה יותר, שהיו יוצאים במסע הכפשה קשוח הרבה יותר, אולי אפילו אלים לפיזור ההפגנה. לא זאת בלבד, אלא שאני יכול כבר עתה לספק לכם עשרות מחאות דומות בעבר שהסתיימו בלא כלום. אך באותה נשימה אני יכול לספר לכם על מחאות אחרות, שאף אחד ממקבלי ההחלטות לא חשב שיצליחו והתעלם מהן, ובסופו של דבר זו הייתה ההחלטה הרת הגורל שגרמה לשינוי השלטון ולשינוי הנורמות.. זו ההחלטה שגרמה לעם לאכול עוגות במקום רק לחם, והפעם לא רק כהלצה.
ולכן, אני מצרף את איחוליי לדפני ליף, שאני מקווה שאתבדה בכך שכעת אני רואה בה גיבורה טרגית, ומקווה שמשהו ישתנה באמת בעקבות
נוכחותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
