ארכיון דון קישוט:

צעיר לעולם לא יבין זאת.

אם לא הייתם בני 15 לפחות, לעולם לא nתזכרו את ישראל של פעם: ישראל של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים. לא תזכרו את הגוונים הסגלגלים של סוף הלילה של הערוץ היחידי, והשחר של העידן החדש. עשרות ערוצים הציפו את המסך שלנו, ועמם... אופנה חדשה וביקורת חדשה – לא מסוננת – על הממשלה ועל המדינה.

הרבה דברים צמחו אז, באותו השחר, ולא מעט מהם נעלמו לבלי שוב. איך חלמנו אז על השלום, כולנו, גם הקיצוניים, רצינו שלום וחופש. חופש ליסוע לכל מקום, אפילו למדינות הערביות, ורצינו שקט ובטחון, ושגשוג והרמוניה. היינו כמו ילדים לפני יום הולדת, עם רשימת משאלות אינסופית.. ורשימת הבטחות מהמשפחה שהייתה ארוכה עוד יותר.

ואז הגיע יום ההולדת... ועל מדשאה בבית הלבן עמדו שלושה. אחד אפור שיער, אחד, כמעט ללא שיער ושלישי עם כאפיה. ישבו וחתמו על הסכם. רבות דיברו על ההסכם הזה אז בבית הספר, על השלום שהוא יביא, על העידן החדש שנפתח, ובאמת, זמן לא רב לאחריו נחתם עוד הסכם שלום עם ירדן, וכמעט נחתם עוד אחד עם סוריה.. אבל יחד עם החלום הגיעה ההתפכחות.

הפתיחות הביאה לחופש, והחופש הוציא מן הגדרות את הטורפים. היה זה החמאס, והפיגועים הכפולים בבית ליד, החמאס ראה בזה ניצחון, אפילו גבורה משום שהוא פגע בעיקר בחיילים שנחשבים כמטרות לגיטימיות. ואצלנו, התגובה לא איחרה לבוא: ברוך גולדשטיין, ד"ר ברוך גולדשטיין, ירה במתפללים מוסלמים לא חמושים בחברון.

היה זעזוע, אצלנו, כמו גם אצלם, ונפתחה ועדת חקירה ממלכתית, אך החמאס, ניצל מעשה זה כתואנה לכך שיש לו זכות לפגוע מעכשיו גם באזרחים חפים מפשע, וכך עשה. זה התחיל משני פיגועים: אחד בצומת אשקלון, והשני בקו 18 בירושלים, שגרם לכעס ולהסתה כנגד ראש הממשלה, ולהפגנות המוניות.

ועדיין, עדיין נאחזנו בחלום. לא אשכח עד היום איך צעד רבין בווינגייט כשמקללים אותו וכמעט פוגעים בו פיזית, בשקט ובשלווה, מנסה לאחוז בשאריות כוחו בשרידים של ארץ ישראל היפה והגאה של פעם. רק מלהסתכל עליו נדמה היה שהוא חי בעולם משלו, עולם שקט ורך, כאילו הוא צועד על שטיח קטיפה אינסופי לקול מחיאות כפיים, ולא קללות. בלי להפסיק ובלי לפחד, בלי לרעוד, ובעיקר בלי להפסיק לחייך.

מהדורות החדשות אז סערו. מאז שנות החמישים, בעקבות הסכמי השילומים מגרמניה, כשבגין ארגן הפגנות ענק חצי אלימות נגד בן גוריון, לא נראה נחשול כזה של זעם. הייתה הרגשה שסדקים רחבים נוצרו בעם. סדקים שאיימו לפורר אותו לחלקים.

הפרשנים התחלקו לשניים: אלה שצידדו בראש הממשלה וטענו שממשלה צריך לכבד, אפשר למחות נגדה אבל רק בדרכי שלוםולא באלימות, והיו האחרים, שטענו שחופש הדיבור הוא מעל לכל, ואפשר להפגין דעות גם בדרכים בלתי מקובלות ויצירתיות. הם טענו שמעשים אלה מחזקים את הדמוקרטיה ולא מחלישים אותה.

האחרונים נצחו! ההפגנות נמשכו, כולל הפגנת הענק המדוברת בכיכר ציון . בה נדמה היה שהתאחדו לרגע המפגינים משנות החמישים ומשנות התשעים דרך גשר זמן רחב ומתכתי, ותמונה של רבין נראתה במדי קצין אס. אס. בזמן שמנהיג האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, עמד ונאם.

בניגוד להיום, השמאל לא נחשב אז לקבוצת שוליים סהרורית. בשמאל היו אז, באופן גורף, יותר אלופים ורמטכ"לים מהימין, ובטח מאשר הליכוד. אז, אם הייתם אומרים את המילה משתמט, הסטריאוטיפ שעמד בפניכם לא היה הייטקיסט ממושקף מכפר שמריהו, שמאבד את זמנו לריק בבילויים בבארים של תל אביב, אלא בחור ישיבה חרדי.

השמאל אז הזדהה עם ארץ ישראל הישנה. עם הקיבוצים, עם המושבים, והאנשים שנלחמו במלחמות ישראל. אותו השמאל, בזכות ולא בחסד, רצה גם הוא להביע את דעתו. וכך אורגנה לה הפגנת הנגד, בכיכר  שנקראה אז כיכר מלכי ישראל. היא אורגנה בסיועו של שלמה להט (צ'יץ'), גנרל מעוטר ושמאלני בפני עצמו, שהתלבט רבות אם לקיים את ההפגנה.

צ'יץ' פחד שאחרי הפגנה סוערת כמו בכיכר ציון, כל הפגנה של השמאל, גם אם תיחשב כשלעצמה מוצלחת, תתגמד בהישגיה אל ההצלחה המסחררת של הימין. לרגע התלבט צ'יץ' אם אולי לא עדיף היה לא להפגין ולשמור על הפאסון ועל הכבוד, ועל הניצחון המוסרי. אך גם בשמאל היה רוב זועם, ובלית ברירה, נתן צ'יץ' את הסכמתו וחסותו להפגנה.

המונים הופיעו להפגנה, והשמחה הייתה רבה. פרס ורבין היו שם גם, והאומנים המובילים של התקופה. הייתה שם חגיגה,היה שם חום, היו שם חיוכים, היה שם אור, ונדמה היה (רק לרגע) שהאור הזה ישתלט ונצא לשחר חדש. ובשיאה של השמחה, ממש לקראת הקץ, עמדו האויבים המרים רבין ופרס, החזיקו ידיים, ועם קולה של מירי אלוני מתנגן מעליהם שרו שניהם את "שיר לשלום". ובשיאו של החום, ובבוהקו של האור רעמו להן שלוש יריות והשתררה מהומה.

את מה שקרה מאז, יודע כל ישראלי, גם אם לא עבר אז את גיל 15. את החושך הקר והחודר של הליל, את הניחושים לגבי מצבו של רבין, ואת פניו הנפולות של איתן הבר שקרא "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה...”, ושכסיים, נדמה היה שבכל בית בישראל, בין אם השתייך לשמאל ובין אם לימין, נשמע "לאאאא" אחד גדול, מלווה בשתיקה ארוכה אף יותר.

יום עבר לו, וגם לילה, ואת האור הגדול של פעם החליפו אורות קטנטנים יותר: נרות. נר ועוד נר אחד ליד השני בתקוות שווא לשחזר את האווירה של פעם. אחד אחרי השני נהרו הילדים אל כיכר מלכי ישראל, שמאז נקראה כיכר רבין, להדליק להם עוד אבוקה.

כמה חודשים אחר כך, חגג בנימין נתניהו יחד עם הליכוד בהפגנה גדולה משלו – הפעם כראש ממשלה.

שש עשרה שנים חלפו מאז, ועדיין לא הצליח השמאל להצמיח מתוכו מנהיג כמו רבין. היו רמטכ"לים והיו גנרלים, והיו כלכלנים, ועורכי דין, ומנהיגים חברתיים, אבל תמיד משהו היה חסר. כולם היו בני אדם. כשדקרו אותם הם דיממו, כשפגעו בהם הם נפגעו. הם כעסו וזעמו, אך מעולם לא ראיתי אותם, כמו רבין, נעמדים אל מול המון זועם, כועס, ומהלכים בשלווה לאורך הדרך, לא כי הם מנותקים מהמציאות, ולא כי הם לא מפחדים, אלא כי הם מבינים שהם משרתים משהו גדול מהם.

הדיבורים על השלום התחלפו בדיבורים על הפסקת אש, על שלום קר, ובמילים אחרות על הישרדות. וגם הנרות הקטנטנים של פעם כבו ברוח החומרנות של היום. הילדים של פעם הפכו לאנשי עסקים , ואינני יכול שלא לחשוב, שאולי האור שכבה בהם פעם הוא הסיבה לאכזריות של היום בעזרה הסוציאלית, בזכויות העובדים הישראלים והזרים. אבל נדמה עד היום שמשהו (קטן אמנם), חסר, ואנו מתפתלים פעם אחר פעם, מנסים למצוא אותו, מנסים ולא מצליחים.

ילדי הנרות של פעם הפכו כבר להורים בעצמם. וילדיהם, שאינם מודעים לכך, אולי יצליחו לגדול ולצמוח ללא אותו המרכיב החיוני, ואולי, רק אולי, יצליחו לשחזר אותו. יתכן שבעוד 20 שנה, שוב תנשב התקווה והרצון לעשות שלום, ויתכן... שיתרחש בדיוק התהליך ההפוך.

כל מה שאני יודע הוא, שהאור של הדור שלי כבה אז, ואולי יהיו אורות אחרים, חזקים לא פחות: ילדים, משפחה, עבודה, קריירה... מי יודע? אבל כשהם יאירו את החדר, בפינה תמיד יעמוד לו הצל הקטן והמתגמד מידי שנה, של רצח ראש הממשלה. צל שיגיד לי, שאולי אין גבול לטוב לו האדם מסוגל, אך גם אין כל גבול לרע.