זה לא פופולרי לדבר על משה סילמן. בדיוק כמו שזה לא פופולרי לדבר על כיבוש, מצוקה, דיכוי או שחיתות. ישנם דברים שזוכים ליום מיוחד שרק בו מותר לדבר עליהם: יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה"ל. יש גם אם יום ירושלים, שזוכה לתזכורות עצובות לגבי מלחמת לבנון הראשונה, וכמובן יום כיפור, שבו נזכרים הבודדים מאיתנו במלחמת הכסילות האחרונה והיחידה שבה פוליטיקאים התפטרו מרצונם בשל כישלונם. יש גם את ימי הזיכרון לרבין ולגנדי. מין איזון חולני של ימין ושמאל, שבהם מותר לדבר רק בממלכתיות. אך יום משה סילמן לא יהיה, וחבל שכך.
זאת משום שינסו עד כמה שיוכלו שועי האומה לתאר את המעשה של משה סילמן כמעשה של אדם בודד ומדוכא, לא יוכלו הם למחוק את משה סילמן האחר, משה סילמן האקטיבי והפעיל, משה סילמן היצרני והמועיל. למעשה, עד כמה שינסו, לא יוכלו למחוק את משה סילמן שהיה נער השער של ממשלת ביבי, ונהרס בדיוק על ידי אותה מדיניות שהעלתה אותו על נס.
משה סילמן רצה רק דבר אחד. הוא רצה צדק. רצה ולא קיבל. ומשה סילמן פשוט סירב לקבל את העובדה שאין צדק, והמשיך לחפש אותו עוד ועוד, עד שדעתו השתבשה עליו. את מי יש להאשים אם כן במעשהו? אותו שחיפש צדק עד שאיבד את דעתו, או את האנשים שטענו שקיים צדק, אך הסתירו אותו כל הזמן הזה מסילמן, עד שהשתבשה עליו דעתו.
הצהרות גדולות, לא כך?
משה סילמן חי בישראל אחרת. משה סילמן חי בישראל עם מחויבות כפולה: האזרח היה חייב לשרת את מדינתו, בצבא, במיסים, במילואים, והמדינה הייתה מחויבת לאזרח בעבודה, בפרנסה ובביטחון. מדינת ישראל של פעם הכירה במחויבות הזו, וכאשר לא נמצאה עבודה, היא המציאה עבודה ובלבד שלא יהיו מובטלים. לדוגמה עבודות ה"דחק" או נטיעות העצים שנראות לפעמים בסרט "סלאח שבתי" המשודר ביום העצמאות. אפשר לערער על ההיגיון הכלכלי של הדבר, אך אי אפשר לערער על התרומה הפסיכולוגית של המעשה לאזרחים.
משה סילמן של לפני כמה שבועות, חי והתעורר בישראל אחרת. ישראל מעוותת. בישראל שמשה סילמן התעורר אליה, האזרח עדיין היה מחויב לשרת את מדינתו. האזרח עדיין היה מחויב ללכת לצבא ולמילואים, אך המדינה כבר לא חייבת לאזרח דבר. לא זאת בלבד, אלא שהמדינה שמשה סילמן התעורר אליה לפני שבועיים, קיבלה חיים משל עצמה והחלה לתקוף את האזרח.
למהפכה הזו הביא ממשל ביבי. רבות ידברו ההיסטוריונים על ממשל ביבי, וכנראה ידמו הדברים עד מאוד לטענות שיטענו כלפי הממשל של מרגרט ת'אצ'ר באנגליה. אולם הדבר האחד שלא יוכלו לערער עליו הוא שממשל ביבי החדיר לתודעה הציבורית את הטענה שהעניים עצמם אשמים בכך שהם עניים.
כשויקי כנאפו צעדה ממצפה רמון לירושלים, עם דגל ישראל על גבה, כמחאה על כך שסגרו לה את המפעל, הטענה העיקרית כנגדה הייתה שאם היא מסוגלת ללכת ממצפה רמון לירושלים, היא מסוגלת גם לעבוד. כנאפו מעולם לא ערערה על כך, היא רצתה לעבוד, אך זה יצר את התחושה בציבור שכנאפו אשמה איכשהו בכך שמפעל הנרות שלה נסגר. ולא הממשלה שבמדיניותה גרמה לסגירתו. בסופו של דבר כנאפו נאלצה לעבוד באופן משפיל בצילומי עירום רק כדי להתפרנס. גם בזה נעשה שימוש נגדה שהיא בלתי מוסרית.
זה נמשך בתוכנית ויסקונסין שגם אותה עודד ביבי ולמענה נלחם. שאמרה באופן שאינו משתמע לשני פנים ,שמקבלי הבטחת ההכנסה אשמים, והענישה אותם על "אי שיתוף פעולה עם התוכנית". שימו לב ששלילת הקצבאות הייתה על אי שיתוף פעולה ולא על סרבנות לעבודה. ויסקונסין הגדירה בעצמה מה יוגדר כאי שיתוף פעולה, ועל פי זה שללה קצבאות. וזה נמשך כעת עם קיצוץ בקצבאות ובתקציבי רווחה שפשוט אינם יכולים להיות מקוצצים עוד. להזכירכם בתוכנית ויסקונסין מתו שני אנשים.
משה סילמן לא נאלץ רק להתמודד עם העוני. עם העוני יכול כל אחד להתמודד. אפילו בהישרדות מוצאים מה לאכול ושמחים בחלקם. משה סילמן נאלץ להתמודד עם ההשפלה הבלתי פוסקת, הן של המדינה והן של מבטיהם המרחמים של חבריו. כל מה שמשה סילמן היה צריך להפסיק את ההשפלה, הוא היה להודות שביבי צדק. שהוא, משה סילמן, באמת פגום באיזושהי דרך. שהוא אשם במצבו. שהוא פשוט לא מתאמץ מספיק כדי להגיח מהמצוקה שאליה נקלע. אך משה סילמן פשוט סירב להאמין בכך.
משה סילמן לא הפסיק ליזום, הוא לא הפסיק לחפש את הדרך החוצה. הוא ניסה להקים עסקים חדשים, לקבל סיוע, ולו רק דיור כדי לאפשר לעצמו את שלוות הנפש הנחוצה כדי להתחיל מחדש. משה סילמן אפילו קרא את החוקים וידע כי הוא זכאי לדברים האלה. אך שם נקלע לחסם הבירוקרטי השני: תורים, סחבת ויחס מזלזל. שם משה סילמן הבין את הצד השני של הישראליות: "נכון שהבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים". ושם הוא נפל. משה סילמן לא הצליח להבין כיצד צריך לקבל מהמדינה, ומביבי העומד בראשה שתי הבטחות נפרדות, שני חוזים נפרדים: אחד שמבטיח, ושני שמבטיח לקיים. ושהוא, משה סילמן אשם בכך שלא קיבל את שני החוזים הללו בנפרד, חתומים על ידי נוטריון עם דם בתולות סקנדינביות מקורי, כפי שדורשת הממשלה, אחרת היא לא תדון בבקשה.
משה סילמן המשיך לחפש עד שבדרך, הוא איבד את החבר הכי טוב שלו: את משה סילמן. והפך להיות רוח רפאים. כאן הסיפור הזה יכול היה להסתיים, ומשה סילמן היה הופך להיות שוב, אחד ממאות אלפי אנשים החולקים גורל דומה לשלו, אולם כאן השתנה גורלו של משה סילמן, וכאן השתנה סיפורו.
משה סילמן זכה לראות מהפכה, שטענה דבר שנשמע מהפכני אז, כמו גם היום. המהפכה אמרה לו, שמצבו אינו רק באשמתו. שיש אשם נוסף, הממשלה. הממשלה לא עשתה את כל שביכולתה לשנות את המצב. הממשלה לא מחלקת את הנטל בצורה שווה, ולא נוהגת בתקציב בצורה אחראית סוציאלית. הממשלה מזניחה נקודות חשובות שגורמות לכך שאולי בממוצע המצב נראה טוב למשקיעים הזרים, אך במציאות המצב הוא שיש סטיית תקן עצומה במצבם של האזרחים.
התגלית הזו הפיחה רוח במשה סילמן, והוא חזר לחיים, והפנה את כל האומץ והתושייה שפעם הפגין בפתיחת עסק היישר אל תוך המאבק החברתי. וחטאו הגדול היה בכך שהצליח. אולם אז הפעילה הממשלה והתקשורת את מלוא כוחותיה כנגדו וכנגד חבריו. זה התחיל עם פיזור הפגנה אלים, ולאחריו טענות על אלימות מצד המפגינים, ולאחר מכך מתקפה אישית על מנהיגת המאבק, דפנה ליף, שלמעשה היא מיליונרית מתחזה עם דירה בכפר שמריהו, שמנסה לשלוט במדינה דרך מחאה חברתית. המתקפה הזו לא הייתה רק כנגדה אלא כנגד כל הלגיטימיות של המאבק. כנגד הלגיטימיות של חייו החדשים של משה סילמן.
וכך, לאחר שטעם את הטעם המתוק של השחרור, נאלץ סילמן להיזכר שוב בטעם המר של רגשות האשם, ובכך לא יכל לעמוד. וביצע את המעשה היחידי אותו יכל לעשות והוא מעשה של מחאה. הוא הצית את עצמו בכיכר מול חבריו.
סילמן יכול היה להתאבד בביתו. אך ייתכן שבכך שעשה את זה בפומבי הוא זעק לעזרה, וחשב שאולי הוא ינצל. לצערו, ולצערם של כולנו, הוא לא ניצל, וגם לא ינצל. אך האנשים שהרגו את סילמן כבר פעמיים, מנסים כעת להרוג אותו בפעם השלישית. הם מנסים להשכיח אותו, ולקבור את זכרו. יתכן כי הם יצליחו, אך כמו שהניסיון שלהם להכפיש את ויקי כנאפו, בשל מעמדה החברתי הנמוך, הוליד את דפני ליף המשופרת, כך גם יקום משה סילמן משופר, שאולי לא יצית את עצמו, אך לא יפסיק להילחם באי הצדק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
