ארכיון דון קישוט:

בזמן האחרון אני מרגיש לאות מסויימת שהשתלטה עלי. כן, אני יודע מה אתם חושבים, זה הולך להיות עוד אחד מחצי מליון הפוסטים היללניים באינטרנט, השייכים למחלקת הפקציולוגיה החדשה, שנפתחה באוניברסיטת ישראבלוג לחינוך “עממי”, בה בנות שמעריצות את <הכנס חתיך תורן> ממררות בבכי על כך שהם רוצות למות ורע להם, רק בגלל שהכלב שלהם פוקי לא עשה קקי כבר יומיים. ואתם יודעים מה? קרוב לוודאי שהן צודקות- פוקי תראה לנו ממה אתה עשוי!!

אני מודה ומתוודה, למרות שזה לא הקהל שלי, למרות שאני לא משוגע על מר <הכנס חתיך תורן>, אין לי כלב ותאמינו לי שאני לא לומד בפקולטה לפקציולוגיה יישומית, אין מה לעשות, גם אותי תופס הדכדוך. אתם יודעים על מה אני מדבר. כשמרגישים שהצעד שלכם נעשה יותר איטי מהדיבור של מתן וילנאי, החיוך כבר לא מרוח  על ההפנים כמו השפם של עמיר פרץ,והעיניים לא נוצצות כמו העיניים של אולמרט לפני עסקת נדל"ן. איכשהו קשה לשים את האצבע על סיבה ברורה. הצרפתים קוראים לזה ennui ,אבל הם הרי חרא של עם לא? לוקחים קשת של בעיות אנושיות, ובמקום לפתור אותן נותנים להן שם, בעצם עכשיו שאני חושב על זה, אולי הכנסת זו התשובה הישראלית לפרלמנט הצרפתי? נו טוב, לזכותם יאמר שהם לא גרמנים :)

אז לענייננו, על מה ולמה סחבק בדיכי? טוב, אז נתחיל. אני תמיד הייתי איש של מזג אוויר, ותמיד בתקופה הזו אני מרגיש דיכאון. באביב אני מתחיל לפרוח, בקיץ אני מתחיל לבעור, ואיכשהו בסתיו, אני מרגיש את ההאטה בקצב, לצערי במקום שינשרו לי עלים, נושרות לי שיערות, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר, אבל אם ניר דבורי אי פעם יחלה בשפעת ולא יצטרך להופיע, אתם מתבקשים להפנות את הפניות לכפיל הנה, והמבין יבין.

 כשהסתיו מתחלף, והימים מתקצרים, אני מצפה ללרגע בו עוד פעם יצליח והדתיים  במחטף השנתי שלהם, וכדי לקבל שעה אחת פחות של צום, יבטלו את שעון הקיץ יום-יומיים לפני יום כיפור, מה שיקצר לנו את תקופת האור בכמה שעות, ייתן לתלמידים שעה פחות של שינה (בד"כ כשצריך לקום לבית הספר),שלא לדבר על כך שיעלה למדינה 185 מליון דולר. מי שאמר שאנו לא תורמים מספיק לדת יקום עכשיו וילך לפינה: 185 מליון דולר על שעה אחת פחות של צום, מכספם של משלמי המיסים, לטובת אלו שרובם לא משלמים אותם. תחי מדינת הרווחה.

את הרחובות שוטפת תערובת מוזרה של תצוגות ומבצעים לתחילת שנת הלימודים, כזה מגוון יפה של צבעים ודמויות אני זוכה לראות רק בפורים. הילדים קצת עצובים שהחופש נגמר ומתעודדים מעט כשההורים מנסים לרכך אותם ביומן של <הכנס חתיך תורן> עם החברה שלו <הכנס בלונדה מחומצנת>. רק נחות העיניים של הילד על התמונה בשער של היומן, וכמו טיל קרקע קרקע מונחה הוא ישר תופס אותו ולא עוזב. הילד לא רוצה להקשיב. הוא לא יודע כמה מטומטם הוא ייראה כששילם פי שניים יותר על תמונה של אדם שלא שם עליו לא יכיר אותו ולא יכיר אותו. אבל יותר מכל אני מרחם על הילד שאין להוריו כנסת לקנות את זה. הוא ישב בכיתה עם עוד 39 תלמידים וירגיש כמו הילד הכי בודד בעולם, עם המחברת החומה שלו.

כשטיילתי לאורך התצוגות במדרחוב, הרגשתי הרגשה שלא הרגשתי כבר זמן רב. רוח קרירה! כן מסתבר שמה שלא עושה האופי עושה הטבע, ואני מרגיש שהשעון הביולוגי שלי, אותו יצור מאוס, שהמציאו הנשים כדי לאלץ גברים מסכנים להתחתן אתן מתחיל לתקתק, ולהזכיר לי כמה מעט גרגרים נשארו לי בשעון החול האנרגטי שלי. אני אאלץ לשבת בחלון חדרי ולהיפרד לשלום מהצמחיה המלבלבת, מהימים בהם הייתי יכול לצאת מהבית בלי לקחת מבט חטוף בשמיים ולנחש האם ירד גשם ואם לקחת מיטריה, או מעיל, ופשוט לצאת לרחוב. אני הולך להיפרד מהזמנים שיכולתי לראות בחורות הלבושות בלבוש מינימלי כמו נימפות מאגדה, ולקדם את אפנת הסתיו בה הבנות, שלא ידועות ביכולתן לעמוד בטמפרטורות נמוכות בלשון המעטה (בעיקר הרזות והשוות שבהן), ילבשו בגדים עבים ובלתי חושפניים בעליל, שכל מה שיבצבץ מהן יהיה קצת שיער שתי גבות ושפתון- מה שאני קורה משלושה יוצא אחד (בד"כ אני זה שיוצא).

כן, קוראי היקרים, הטבע גובה את מחירו גם מעבדכם הנאמן. לא הושגה התקדמות במטרות שהצגתי לעצמי. תשובות בקשר לבחינת התאמה לעבודה אין, ועברו שבועות. המסקנה המתבקשת היא ששהייתי כה גרוע , עד שהם אפילו לא מטריחים את עצמן לקרוא לי ופסלו אותי מיד, או שהעבודה הזו לא כל כך דחופה להם, מה שלא מעמיד באור חיובי את סיכויי הקריירה שלי אצלם. בזמן האחרון בהשפעת אמריקה פתחו אצלנו מנהג מעצבן של לא להגיד לא, המנהג הזה מרגיז במיוחד משום שברור לכל אחד שהם אומרים לך לא, אבל כשהם נזכרים בך אח"כ, הם מושכים אותך לאותו משחק שלהם, וגם אתה הופך להיות מבלי דעת לאחד היצורים האלה שלא סבלת ,שגם לא אומרים לא. חיוכים מזויפים, אמפתיה מזויפת, ומתחת לזה סכינים שלופות. Welcome לאפנת סתיו 2008, האפנה היחידה שכשאתה לובש אותה, לא תרצה להביט בעצמך בראי .

עם כתיבת השורות האלו, מהמהמת ברקע הטלוויזיה, בקולה הצווחני של יונית לוי, שמנסה לשווא להישמע סמכותי. מסתבר שהיום הוא יום הולדתו של גלעד שליט. יום ההולדת השני שהוא חוגג בשבי. החמאס, ניסה בדרך די פתטית, להטיל את האשמה על ישראל, תוך כדי העלאה באוב של עסקה שכשלה. חיוך חמוץ נח לי על הפנים כשדובר החמאס ניסה להציג את זה כמקרה הומני, וכי הם דואגים לשליט באמת ובתמים, אם כך אז תשחררו אותו מה הבעיה? בצירוף מקרים אירוני מגיעה התוכנית "הדבר הגדול הבא", שמנסה להשלות את הצופים לכשיאמינו שמהמופעים הבינוניים האלה, באמת תגיע הנינט הבאה. סביר להניח שהזוכה יופיע במתנ"ס הרצל באור יהודה כמו קודם, ואת הכסף (בניכוי החצי שילך למס הכנסה), הוא יוציא על כיסוי חובות. אבל עדיין החלום חזק מכל, ואני מקשיב למצעד המוזרויות של האנשים, והשופטים שמנסים לשפוט אותם במלוא הרצינות, עם המשפט השחוק, האם הם הדבר הגדול הבא? כאילו שהאומנים שכבר יש לנו חיים באחוזות ששוות מליונים. או האם הם יורים גם בסוסים? (שם של סרט הוליוודי ממליץ לראות).

אלו הייתי סוכן בורסה, הייתי משקיע עכשיו במכשירי פרוקטולוגיה, מהדרך בה אולמרט מתאמץ ללקק לאבו-מאזן, כנראה שזה יהפוך בקרוב לענף היצוא העיקרי של ישראל. תריסר האנשים שאנו כעם מאוחד ספגנו כל כך הרבה ביקורת מהעולם בתקופת הפיגועים ההמונית שהתרחשה לפני מבצע חומת מגן , בכך שלא הרשנו להם לברוח לעזה ולכדנו אותם בכנסיית המולד בבית לחם, יורשו עכשיו לחזור לארץ. אתמול הסתובבתי וראיתי מדבקה דהויה על תמרור. היא הודבקה מאחוריו וכנראה לא נחשבה לאיום המצדיק הסרה. היה זה סטיקר מתקופת הבחירות, והיה רשום עליו- "החמאס יחגוג על אולמרט”. אחחח כמה שביבי צדק אז, אבל מצד שני גם על ביבי עשו סיבוב לא קטן ע"ע שחרור השיח אחמד יאסין. לא סתם קוראים לאולמרט ולביבי חברי כנסת, הם חברים . הלכו ביחד רצו ביחד שיחקו ביחד והשתעשעו ביחד, ופתאום רבו. ואז התחילו- הוא אשם, לא הוא אשם. הוא התחיל. הוא המשיך. אם הייתי יודע איך להכניס שירים הייתי מכניס את השיר הישן אבל הטוב שמתאים לסצינה: Anything you can do I can do better. במיועד הקטע של הוויכוחים בין הבתים , מה שבטוח זה שבסוף הם ישלימו, ופשוט יעשו שגיאות הכפולות בחומרתן, או פי שתיים שגיאות זהות בחומרתן.

אז כאן אני נאלץ לסיים את הפוסט הזה, בלי שורה ובלי פאנצ'ליין. זוהי התוצאה הבלתי נמנעת של ה ennui הידוע לשמצה, או חוסר היכולת להתלהב. ולכל הקוראים שהצליחו לשרוד עד עכשיו בלי להשתעמם ולברוח. קבלו פרס, כניסה חופשית לבלוג :).