ארכיון דון קישוט:

ככה פתאום באמצע החיים היא מגיעה: חריקת בלמים ענקית, כמעט עצירה באמצע הדרך.הורדת הילוך, והלם עצום ללא כל ספק: יום הסליחות. באופן מוזר הפך יום הסליחות זה ליום הקסטות, או ליום צום, ואפילו ליום האופניים. הכל כדי להסוות את מטרתו האמיתית, המטרה שלשמה הוא נוצר מלכתחילה והיא להיות חלש דיו בכדי להבין שאנו רקמה אנושית אחת חיה, להתבונן מסביבנו ולראות בעיניים נזקקות ואוהבות את האנשים שפגענו בהם חלשים גם הם, ולבקש שיסלחו לך, ובכך להתאחד מחדש חזקים מקודם.

ככל שאני מתבגר, מגלה אני כמה קשה לבקש סליחה. כמה קשה להראות חולשה, במיוחד בחברת הג'ונגל בה אנו חיים. כל הבעה של חולשה או טעות יכולה להיות הגורם לפיטורין, או לאבדן חברות או קשרים, אולי אפילו לקניית אויבים. לא פחות מטריד מכך הוא זיכרון כל העוולות שנעשו לך ע”י אחרים, עוולות שאף אחד לא יתנצל עליהם יותר (מהסיבות הנ"ל). וכך טיפה אחר טיפה מצטבר בלב מטען ענקי של תסכול וייסורי מצפון אל מול זעם צודק , עם שכבת גבול ההולכת ומצטמצמת בין שני קטבים אלה עד שמתכלה הלב.

כבר קשה לי לזכור את כל מי שצריך אני לבקש ממנו סליחה. אחת הסיבות לכך היא מנגנון ההכחשה ואבדן הזיכרון שכל אחד מאיתנו מפתח כדי להתמודד עם הקיטוב הזה. בהרהור נוסף אני מניח שמכל האנשים בעולם שאני צריך לבקש מהם סליחה, האדם הראשון במעלה הוא אני, על כישלון לעמוד במטרות שהצבתי לעצמי בשנה שעברה, ועל כך שלא התנהגתי באומץ ובתעוזה הראויים בפילוס דרכי בחיים.

כשמחשבות אלו צפות במוחי האנוכי, הן מעלות איתן באוב מחשבות מסוג אחר –אלטרואיסטי יותר. אולי, רק אולי ישנם עוד אנשים שאני צריך להתנצל בפניהם ? אז עולות במוחי המחשבות על האנשים שאוהבים אותי, שיחד עם כל הכאבים שחוויתי, הם חוו אותם דרכי, ודאגו לי לא מעט. להם לא ניתנה הידיעה של מעשיי העתידיים ועל תכניותיי. הם הניחו את הגרוע מכל כשראו את פניי הנפולים ויום יום ודאגו לי.

ולכן אני מבקש סליחה מכל אוהביי, וגם מכם הבלוגרים שעברו וקראו זאת במידה ופגעתי בכם בעבר בהווה, ואולי גם בעתיד.

צום קל וגמר חתימה טובה!