ארכיון דון קישוט:

הנושא החם שהוצג עתה בישראבלוג הוא נושא שמעולם לא חשבתי עליו, אבל ברגע שראיתי אותו, טפחתי לעצמי על המצח ושאלתי את עצמי:” איך לא חשבתי לכתוב פוסט עליו עד עתה?”

השם שנבחר לתופעה –הקפצה, מראה שיש כעס לא מועט על "המקפיצים" המחוללים אותה, כאילו שהם עושים דבר מרושע, או לא מוסרי. בוודאי חושבים האנשים: ”מה זאת אומרת?”,רק בגלל שאדם מכיר את ההעדפות של ישרא הוא יקבל עדיפות על פני טובים ממנו?” זה מקומם, זה לא יפה וזה בהחלט דבר שצריך להיפסק, אבל לעניות דעתי כשאדם בוחר לפנות לדרך זו של "הקפצות" ניתן לייחס זאת ליאוש יותר מאשר לרשעות.

אני זוכר, שכשהתחלתי לכתוב את הבלוג לפני שנה בערך, כתבתי את הפוסט הראשון שלי, יצקתי לתוכו את הכאב והתסכול שלי, שבד"כ הם הדבר שמניע אדם מן הישוב לגלות טפח מחייו, ולא להסתיר טפחיים. וחיכיתי לתגובות ו....כלום. עמדתי וקראתי שוב את הפוסט, ולא הבנתי מדוע אף אחד לא מקשיב. הלכתי לרשימת הפוסטים שהופיעו באותו הזמן, וראיתי שהם ברמה נמוכה משלי. אחרי העלבון הראשוני שפג, למדתי את הלקח החשוב בחיי: התשובה לשאלה הסינית העתיקה: "אם עץ נופל ביער, ואין אף אחד ששומע אותו, האם הוא באמת השמיע קול?” היא תשובה שלילית.

תופעת ההקפצות איננה תופעה מגונה, אלא דבר המתבקש מתנאי החיים שאנו נזרקים אליהם במאה ה-21. בבית הספר התרגלנו כולנו, שכשיש בחינה בכיתה של 40 תלמידים, המורה מחלק 40 שאלונים, וכשהוא מסיים הוא מבקש מכולם להפוך. הוא בודק 40 טפסים ומדרג אותם, ובדרך הזו הטובים באמת מגיעים לפסגה. אבל האידיליה הזו נשארת בין שערי בית הספר. היום בשום תחום בחיים לא מקבלים כולם הזדמנות שווה להוכיח את עצמם. לדוגמה אנשים לא קונים הרבה אבקות כביסה ומשווים בינן , אלא נעזרים בפרסומת המושכת ביותר, קונים את המוצר שלה ורק אם לא מרוצים, עוברים למתחרה. אנחנו גם דבקים באותו מוסכניק/חשמלאי/אינסטלטור/ספר שאנו סומכים עליו מהפעם הראשונה. אותו הכלל תופס גם לגבי המילה הכתובה, או במילים אחרות :יצירת הביקוש היא דבר קשה וחשוב יותר לאין ערוך מאשר לספק אותו.

כולנו רוצים להצליח, בין אם הדבר נושא עמו גמולים כמו בעבודה, או שמביא רק מחמאות מהסביבה –כמו הבלוגים. מסתבר שההצלחה של הבלוגים נמדדת בעיקר, ויש כאלו שידקדקו ויאמרו "רק”, בכמות הכניסות ובכמות התגובות. זה, ולא האיכות, הוא הדבר שמכניס את הבלוגים לרשימת הפעילים, וזהו הדבר שמעניק להם במה וקרש קפיצה לתחומים אחרים. זו הסיבה שאני מתייחס לתופעת ההקפצות לאו דווקא כתופעה מגונה, אלא כתופעה הכרחית. משום שמלבדם אנשים מעטים זוכים להציג את דעותיהם בפני קהל משמעותי של יותר מעשרות בודדות. (ואני לא כולל כאן את כותבי הסקס/מערכות היחסים למינהם).

בואו נשים את הקלפים על השולחן. ישראבלוג כמקום להתבלט הוא אכזרי. פוסטים חדשים שנכתבים, בקושי מחזיקים מעמד כמה שניות לפני שהם נעלמים מהעין לארכיון. בלוגים חדשים, מחזיקים מעמד כחצי שעה לכל היותר, שזה הזמן שלוקח לעצב אותם, ועד אז עם כתיבת הפוסט הראשון הם נעלמים. אז אני באמת לא מבין מדוע ישנם עובדי ישראבלוג שמתלוננים על כך שבתנאים קשים אלה, אנשים מדפקים על הדלתות ע"י כמה טריקים פרסומיים, כמו להשתמש במילות מפתח, בנושא החם, או להצביע על הפוסט שלהם כמה פעמים נוספות במילים האלמותיות: "לקרוא למטה”. הרי מי מאיתנו באמת רוצה לכתוב פוסט שלא מקבל התייחסות, או מקבל התייחסות כה מעטה.

בד בבד צריך לזכור שגם ישראבלוג, מקדמים את התופעה בעקיפין. באתרי בלוגים אחרים, לדוגמה, ישנה אפשרות לפוסט מעניין להתבלט באמצעים נוספים פרט לנ"ל בתפוז לדוגמה יש "בחירת העורך". בנוסף לזאת אדם שנהנה מהפוסט, ואין לו תגובה חכמה להוסיף, יש בידו האפשרות לדרג אותו אהבתי/לא אהבתי, ובכך להקפיץ אותו לתודעה וגם לתת משוב. לכן תופעת ההקפצות שם קטנה בהרבה. בישראבלוג לא קיימים אף אחד מהאמצעים אלו, אז מדוע קיימת פליאה, שמשתמשים באמצעים המועטים הקיימים בצורה אגרסיבית כל כך?

אל תבינו אותי לא נכון, התופעה מפריעה לי מאוד, ואני בהחלט לא משלים איתה ,אבל ההבדל ביני ובין שאר המגיבים היא שאינני לוקח דעה של בעד/נגד. ובהחלט אני נגד "הגברת אמצעי אכיפה", כי כמו שההסברתי התופעה הזו היא פועל יוצא של המציאות הקשה. וברגע שהיא תשונה, תתמעט התופעה יחד איתה.

כמו שאדם מצליח יוצר לעצמו אויבים; בדיוק כמו שאדם עשיר צריך לקנות אבטחה משופרת, כך גם התנאים הקיימים בסביבה שלנו מולידים את התופעה של ה”הקפצות”. הדרך למגר אותה אינה עוברת דרך הקשיית התנאים והעונשים על ה"מקפיצים". בלוגר שנחסם מהנושא החם, יוכל תמיד לפתוח בלוג חדש לעקוף את החסימה, ואפילו כבונוס נוסף לזכות בחשיפה מוגדלת כבלוג חדש. צריך להכיר באמת , ישראבלוג פרחה והצליחה ובדלי זה יש המון זרעים שמבקשים לפרוח. וצריך להבין ששינויים מתחילים מלמטה ולא מלמעלה.