ארכיון דון קישוט:

עמדתי בערב זה לשבת מול המקלדת ולכתוב פוסט. השאלה הראשונה שעלתה בראשי הייתה : “על מה?” האם לכתוב פוסט על כך שיש בכלל ספק בציבור אם לסרב או להרשות ליגאל עמיר ללכת לברית של בנו? האם לכתוב פוסט על ש"ס, שמרשה לעומד בראשה לפגוע בזכרם של ניצולי שואה, חללי צה"ל, חטופי צה"ל, אשכנזים, פוליטיקאים, ובכל זאת להתרעם על קריקטורה אחת בעיתון סקטוריאלי ? או שמא עלי לכתוב על הסדרה האנטישמית החדשה בטלוויזיה של איראן, שמנסה להציג את ההבדל בין יהדות לציונות?

אין מנוס מלהודות שאפילו ברנש בעל יכולות הקלדה מדהימות כמו שלי אינו יכול לכתוב שלושה פוסטים ביום. הבנתי אז ששלושת הנושאים חד הם. שלושת הנושאים הללו הם לא בועות מבודדות עטויות קרום בלתי חדיר, אלא סימפטומים של בעיה בסיסית ועמוקה אחת. שורש הבעיה הוא שבעצם עדיין איננו עם.

ההבנה הזו התחזקה כשנזכרתי שלפני שנים ספורות עתרו לבג"ץ כנגד משרד הפנים, כדי שלא ירשמו להם בתעודת הזהות "יהודי" אלא ישראלי. משרד הפנים אפשר לכתוב בתעודה "רוסי",”גרוזיני", “צרפתי" ועוד כ-70 עמים ולאומים שונים ברחבי העולם, אך סרב לכתוב "ישראלי" כלאום אלא רק “יהודי”. העותרים חשבו שנכון וראוי ,בעיקר במדינת ישראל, שאדם יוכל להגדיר עצמו כ"ישראלי". בית המשפט, למרבה ההפתעה עמד לצד משרד הפנים, וסירב להרשות רישום זה בטענה שהזהות היהודית עדיין אינה מגובשת דיה.

רבים מכם וודאי נדים בראשכם ואומרים שיש צדק מסוים בדברים, וייתכן כי אתם צודקים, אולם הדבר שבזכותו אתם מהנהנים הוא לא שאין זהות ישראלית, אלא בכך שיש בה בעיה – מוקש. הדבר החמור ביותר שאפשר לעשותו במקרה של מוקש הוא להתעלם ממנו לקבל את קיומו, ולאפשר לכל עובר אורח לדרוך סביבו כרצונו.

בעיה זו מוחמרת כשכל אדם מחלק את המדינה לשתי אוכלוסיות באופן התואם ביותר את השקפת עולמו, אך כל אחד עושה זאת בצורה אחרת. החלוקה מתבטאת בכך שהוא מסרב להתערבב באוכלוסיה אחת בעוד שהשנייה מותרת (כמעט) לחלוטין. ישנם אלו שמחלקים את המדינה לחרדים וחילוניים. ישנם כאלה שמחלקים את המדינה לאשכנזים ומזרחיים. ישנם כאלה שמחלקים את המדינה לשמאלנים וימניים, יהודים וערבים, וכמובן ישנה החלוקה החדשה למשתמטים ומשרתים.

עצם העובדה שכל אחד מחלק את המדינה באופן שונה היא המזל והטרגדיה הישראלית כאחד. מזל, משום שזו הסיבה היחידה שעדיין לא התחילה מלחמת אזרחים. כל אדם שחושב על כך יודע שלשם כך עליו להיות חלק מקבוצה, והחברים האחרים בה עלולים לראות אויבים או ידידים באופן שונה ממנו, ולכן לא יהיו מוכנים להילחם לצידו. טרגדיה משום שהדבר מאפשר ניסיונות חתרניים, הסתה, גזענות ואפילו אלימות כלפי אנשים בודדים.

זה נכון שאי אפשר לצפות לאיחוד מהיר וחד פעמים של העם. למעשה ישנם לא מעט אנשים שלא מעוניינים בכך, משום שהאיחוד הזה יכניס לעיסה דווקא את הגורמים הלא רצויים מבחינתם, אך אסור להעמיד פנים שבעיה זו אינה קיימת. ישראל הוא עדיין פרויקט בהקמה, וזו הסיבה שאסור להסיר את הפיגומים שמאפשרים לו לעמוד.

המשותף לכל ההפרדות הוא העובדה שתמיד ישנו החלק "הבטוח", והחלק שבסכנה החלק ששואפים שיימחק, יושתק או יאבד את כוחו "המוגזם". נוסטלגיה היא אויבתו הגדולה של הצדק, משום שהיא מממזערת את גודל הפגיעה שהובילה לעונש הקשה. אם תשאלו היום אדם בן 20+ על רצח רבין, הוא יגיד לכם שזה דבר איום נורא, אבל הדבר המעניין הוא שהוא ידבר אך ורק על רצח רבין. הדבר הטריביאלי לכאורה הוא בעצם שורש הבעיה. רצח רבין לא היה רצח השלום, וגם לא רצח ראש ממשלה. זה בהחלט לא היה רצח תהליך אוסלו (שהמשיך בהנהגתו של פרס), והתמימות שכה אוהבים לנקוב בה כקרבן העיקרי שלו היא דבר שממילא מתנדף עם חלוף השנים.

רצח רבין, לא היה אפילו רצח אלא איתות, לכך שהעם נחלק לשניים. ייתכן שאז החלוקה הייתה סביב רעיון או אידאולוגיה, אבל כעת זה כבר אינו משנה. הימין כבר מזמן אימץ את מדיניות פינוי השטחים של השמאל, ולמרות זאת יש עדיין פילוג בין שתי קבוצות מוגדרות היטב, הייתי כמעט מרחיק לכת ואומר "מחלקות שקילות" (מושג מתמטי). המצחיק הוא שהמחלוקת היא על אותו דבר שמזמן הפך ללא רלוונטי קרי פינוי שטחים. כל ישראלי יכול לשים את האצבע במדויק על מי ימני ומי שמאלני, אבל אף אחד מהם לא יכול לומר כבר מה זה אומר מבחינה מעשית. המשפט הראשון שתשמע ממנו הוא שזה בעד פינוי שטחים וזה נגד. אם תעמיק לחקור אז הוא יודה שגם השני יפנה שטחים, אבל מיד תבוא הביטוי... אבל פחות. אם תסכם את כמות השטחים שפינה הימין לעומת השמאל ותראה לו שהם גדולים פי 100. הוא יודה בכך, אבל יוסיף מיד,שהם עשו את זה בכאב. וכשתשאל אותו אם הבנת נכון: " שהסיבה שהוא בוחר בימין שלוקח לו קצבאות ומשאיר אותו בחוסר כל, היא משום שהוא רוצה לשמוע שכואב לו לפנות שטחים " הוא יתעצבן ויאמר שאתה סתם שמאלני שמנסה לבלבל אותו.כל התגובות האלה מרמזות על דבר אחד והוא על קיומן של שתי קבוצות בלתי ניתנות לגישור. והמסר שרצח רבין נועד להעביר הוא שאם אתה בקבוצה הלא נכונה, אפשר להגיע אליך ולפגוע בך, אפילו אם אתה האדם המאובטח ביותר במדינה. זו הסיבה שאסור לתת ליגאל עמיר לצאת לשום שמחה, בעיקר כזו שהתינוק לא יזכור. משום שהחלק המאיים צריך לדעת שגם הוא אינו מוגן.

מהצד השני עומדת איראן, ובאופן נואש מנסה לבצע הפרדה לאורך קווי סדק אחרים: בין יהודים ישראלים. זו אינה הפרדה של אלימות ברוטלית, אלא הפרדה של אלימות ממותנת. ישנו הבדל גדול בין מה שההפרדה רומזת לעולם הנוצרי, לעולם המוסלמי ולעולם היהודי. לעולם הנוצרי המסר הוא שאירן מבקשת להרים את הרגל שלה מהיבלת שהיא דרכה עליה בגסות לאחרונה. העולם הנוצרי שמעלה על נס את מכירת ישו בעבור שלושים שקלי כסף,יזדקק לנפט האיראני ב10 השנים הקרובות, וישמח לקבל את ההסבר הקלוש הזה ולו רק לא להתאמץ למען צדק. לעולם המוסלמי המסר מעניין הרבה יותר. הוא לא אומר שיש הפרדה בין יהודי לישראלי, אלא שהיהודי הוא פצצת זמן מתקתקת שיכול להפוך לציוני בכל רגע, באופן דומה לזה שמוסלמי הופך לקיצוני, ולכן יש לפעול ולנטרל אותו גם כשהוא במצבו "הרדום" כיהודי ולא ציוני. אולם המסר ליהודים בעולם ובארץ הוא החשוב ,זהו בעצם מסר מיני מפיונרי. המסר אומר שאם יפסיקו לתמוך בישראל, וישאירו אותה לבד במערכה, אז בתמורה יזכו לאי הטרדה מכנופיות מקומיות.

זוהי הסכנה העיקרית במסר, משום שהיהודים מעבר לים מצד אחד היו תמיד הבטן הרכה של היהדות, ומצד שני מעולם לא היוו את הגרעין הקשה, ואם רק יינתן להם המוצא "המכובד" הזה, מרביתם יקבלוהו בשמחה. ברגע שהעם היהודי ברחבי העולם יאמר שהוא לא ישראלי, לא בכוח ולא בפועל, ואינו רוצה שום חלק במדינת ישראל, יתעקש העולם על כך שישראל תחדל להיות מדינה יהודית, ותהפוך למדינת כל אזרחיה. ובסופו של דבר הרוב הפלסטיני יקבל בה שליטה.

להזכירכם הכל התחיל בכך שהישראלים רואים בחלוקת העם כבעיה שאפשר לחיות עימה.