ארכיון דון קישוט:

זה כבר מתחיל להימאס – עוד שביתה. עוד התלהמות. עוד מנה גדושה מעסקנים פוליטיים בגרוש, שנכנסו לתפקיד רק כי לכל אחרים היה משהו חשוב יותר לעשות –ללמוד. מה יהיה הסוף? בינתיים אני יושב בבית, חסר מעש, וכל כך משתוקק להתחיל כבר להפעיל את המנועים ולנער את האבק שהצטבר על תאי המוח שלי.

אין ספק שיש מה ללמוד מהמרצים בנוגע לאיך שובתים. שיטת הפעולה שלהם במשא ומתן מזכירה לי קצת את שיטת המשא ומתן של הפלסטינים עם ישראל. ראשית הם מאוחדים כולם תחת גוף אחד – ועד ראשי האוניברסיטאות. כשמגיעים עם הועד הזה לפשרה, כדי להוציא עוד קצת מיץ, הם מתפצלים, לשני גופים. ועד ראשי האוניברסיטאות, וארגון המרצים. ארגון המרצים מתכחש להסכם, ורוצה לסחוט עוד קצת מיץ. בדומה לפלסטינים שכשהתאים להם היו מאוחדים תחת גוף אש"ף), וכשהגיעו להסכם עם אש"ף, פתאום יצא חמאס חוצץ, ואמר שהוא רוצה עוד, אבל לא היה מוכן להתחיל את המו"מ מאפס אלא רק מהנקודה אליה הגיעו לפשרה עם אש"ף. אח"כ כשגם ההסכם שהחמאס הגיע אליו לא התאים המשיכו להתפצל עוד ועוד תאים שהפכו לארגונים, עד שהגענו למצב כיום.

אם הסטודנטים היו נוקטים בשיטה דומה, אולי לא היה נחתם הסכם מביש כל כך, אולי היו מצליחים לפטר את יו"ר ועד הסטודנטים שהביא להסכם הזה מלכתחילה. כשראיתי שהוא,איתי שונשיין, תומך במאבק המרצים שפשפתי את עיני, ופתחתי מיד את הטלוויזיה לראות אם התחיל לרדת שלג בגיהינום. הסטודנטים, ששבתו כנגד, יישום מסקנות ועדת שוחט, הצליחו אחרי מאבק ארוך להשיג הבטחה שהמסקנות יוחלו רק מהשנה הבאה. כעת הם תומכים במרצים, שמעוניינים ששתבוטל תקופת החסד הזו והדו"ח ייושם כבר מהשנה הזו (כדי להזרים כספים). ולא זאת בלבד אלא שאותו האדם שהוביל את המאבק ההוא, תומך במאבק שמפורר לגמרי את כל "ההישגים”, ואין פרץ ואין צווחה.

כמובן שהצעדים האלה ברורים ושקופים. מר שונשיין, עושה שימוש בלשון הארוכה שלו כדי ללקק את פצעיו. וכמו כל חיה פצועה הכעס והעלבון נבנים בתוכו, גם אם הוא לא מראה אותם כלפי חוץ. כמו שנאמר בסרטים כעס מוביל לצד האפל, ואכן לצד זה הגיע יו"ר אגודת הסטודנטים. הוא הגיע לנקודה שהוא מוכן לסכן אפילו את המעט שקיבל למען השבת כבודו האבוד. הסיבה שהוא תומך כעת במאבק המרצים, אינה משום שהוא איבד את שפיות דעתו, וכמובן אינה בשל דאגתו לרווחת הסטודנטים. הסיבה לכך הרבה יותר פשוטה: הוא מתכנן מאבק נוסף, לקראת סוף הסמסטר, ולשם כך הוא רוצה לגייס את המרצים לצידו. זו הסיבה לתמיכה המפתיעה שלו בהם.

האמת המצערת היא שהוא תמים, או טיפש, או שניהם. הוא מניח שהמרצים – אנשים בעלי בית ומשפחה, יהיו מוכנים לסכן את הכל למענו ולמען כבודו האבוד מתוך "רגש של מחוייבות", ללא סיבה מעשית, לאחר שיקבלו את רצונם. בתור אדם בעל שאיפות פוליטיות יש לו הרבה ללמוד. שותפויות נוצרות ממפגש אינטרסים, ובכך שהוא מספק את האינטרסים של שותפים פוטנציאליים, הוא אינו יוצר בריתות, אלא שובר אותם. כעת כשישבות, יהיה פחות כסף בקופה לחלק, יהיו פחות אנשים בלתי מרוצים שיתקוממו, ויהיה לו הרבה יותר קשה להרים שביתה אפקטיבית. אז יוצע לו המוצא האחרון – כניעה מוחלטת תמורת חילוץ מעין הסערה (בדמות עבודה יוקרתית במקום אחר), ולא תהיה לו כל ברירה אלא להסכים.

וכך יווצר עוד פוליטיקאי חסר לב ומושחת במדינת ישראל.