ארכיון דון קישוט:

מחר יום השנה לרצח יצחק רבין. יום השנה ה-12 ליתר דיוק. כשעובר זמן כה רב ממאורע חשוב, הזיכרון האנושי מתחיל לפתח עמידות לגירוי. לכן ישנה הרגשה שצריך גימיק תקשורתי כדי להעלות באוב את הזיכרון. שירים, מחזות ודימויים, כולם משמשים בתפקיד גורם ההלם הראשוני שיגרום לחקר עמוק יותר של הנושא. אין ספק שיצחק רבין, או נכון יותר זכרו של יצחק רבין משווק כסוג של פרסומת, בעיקר לאלה שלא זכו להיות באותו הזמן בוגרים דיים בכדי להבין את גודל המאורע.

יצחק רבין, נוער הנרות ויגאל עמיר. הפכו למעין שילוש קדוש שמוזכר תמיד בנשימה אחת רוויה אדי עצב וכעס. לצעירים מוזכרת התקופה של רבין, כתקופת פריחה שנקטעה בטרם עת, מעין גירסה ישראלית לטירת קמלוט של המלך ארתור. למבוגרים , מוזכרת תקופת רבין כהזדמנות מוחמצת לשלום, בין אם זה אומנם היה כך ובין אם לאו. אך כולם, צעירים ומבוגרים כאחד, מסכימים שהייתה זו תקופה שלא שוב, לטוב ולרע.

גם אני זוכר את רבין. באותה התקופה למרבה המזל הייתי בוגר דיו כדי ליפול, בין כיסא הרומנטיקה, שהוא מנת חלקם של הצעירים, וכיסא הנוסטלגיה שהוא מנת חלקם של הבוגרים, המובילים אנשים לסטות מנתיב המציאות. הייתי בגיל הנדיר בו קשה עד בלתי אפשרי להטביע חותם כלשהו, ולמרות זאת אכן הוטבע בי חותם.

חותם זה נוצר על פני השטח המומחשים בצורה הטובה ביותר כשבוחנים את הדרך בה ראה עם ישראל ואני בתוכו,את רבין, במונולוג הבא מפי דודו טופז שבועות ספורים לפני הרצח בתכניתו המיתולוגית “רשות הבידור”: “ איש אחד הלך ברחוב ונפל. פתאום הוא הרגיש שמישהו עוזר לו לקום. הוא הרים את הראש למעלה, וראה שהאדם הזה הוא לא אחר מאשר ראש הממשלה יצחק רבין.

"יו, אדוני ראש הממשלה, תודה"

"על לא דבר"

"מה אני חייב לך אדוני?”

"זה בסדר אתה לא חייב לי כלום"

"אבל אני רוצה להחזיר לך"

"שטויות"

האיש לא מניח לרבין, ולבסוף רבין אומר לו" “אתה יודע מה, אם אתה באמת רוצה להחזיר לי טובה, תצביע בשבילי" "אדוני, להצביע בשבילך? אני נפלתי על התחת לא על הראש". המערכון הזה מראה בצורה המוחשית ביותר, שרבין לא היה אדם אהוב, אפילו לא על מצביעי ותומכי מפלגתו הוא העבודה שעליהם דודו טופז עצמו נמנה. הוא היה דמות נלעגת על השמאל ודמות שנואה על הימין.

למרות זאת עם מותו, קרה משהו. "המשהו" הזה הייתה ההבנה שמדינת ישראל השתנתה. אינני יכול לומר מה עורר את השינוי. האם היה זה תהליך טבעי של גלובליזציה, או שמא הייתה זו תוצאה של העליה הגדולה וערבוב שני אוכלוסיות בעלות ערכים מנוגדים. אבל ניתן לראות היום בבירור שצמח זן חדש של פוליטיקאים. אם פעם פוליטיקאי היה נשפט בציבור הישראלי על סמך הישגיו, ונענש על המחסור בהם, היום פוליטיקאי נשפט בעיקר על הופעתו.הסטירה לועגת בעיקר לתלבושת למבטא, או לכל מאפיין אחר שסוטה מהנורמה.

פעמים רבות חשבתי, האם היום יצחק רבין היה זוכה בבחירות? עם האטיות שלו בהליכה, והגוף הדחלילי שלו שכוסה בחולצה כה פשוטה? במעט המערכונים בהם מועלית דמותו של רבין, הדבר הראשון ולעתים היחידי שמרשים לעצמם הסטיריקנים להיטפל אליו היה דיבורו האיטי. כששומעים דיבור עם מבטא באידיש, מבינים שזה פרס. כששומעים דיבור איטי, ישר מבינים שזה רבין, המדבר מעבר לקבר.. האם אדם שמדבר כך יכול היה להיות חבר ממשלה? האם הוא יכול היה להיות חבר כנסת, ולעמוד בתלאות פעילי המרכז? אין ספק, דברים רבים השתנו מאז. את הדינוזאורים של פעם החליפו היונקים המכרסמים של היום, שנציגם הבולט ביותר הוא ללא ספק בנימין נתניהו.

אינני חושב שיצחק רבין היה מנהיג דגול, אבל אני בהחלט חושב שהוא היה אחרון המנהיגים הדגולים. סתירה זו לכאורה בין ההצהרות הללו לא קיימת בעיני. משום שהדבר שעליו לא חולקים לא הימין ולא השמאל הוא שטובת המדינה הייתה תמיד כנגד עיניו. קשה לנו לראות את רבין בורח לעשות לביתו לאחר כישלון, כפי שעשה אהוד ברק, כשהקים עסק פרטי, או כפי שעשה בנימין נתניהו במסע ההרצאות שלו. נהפוך הוא, גדולתו של מנהיג לא מתאפיינת בהצלחותיו אלא בדרך בה הוא מתמודד עם כישלונותיו. לחיות במדבר פוליטי במשך 15 שנים, כשהדרך לעסקים ולהון הייתה פתוחה בפניו במשך כל הזמן הזה, שמה אותו במחלקת המנהיגים הדגולים.

היום כשאנו עומדים בפני מנהיג הנאחז בציפורניים בהנהגה שהעם לא רוצה אותו בה יותר, רק למען יוקרתו האישית, אני מתגעגע לעידן ההוא. וכשאני חושב על המנהיג האחרון שייצג את העידן ההוא שוב עולה כנגד עיני דמותו של יצחק רבין, בגופו המגושם מעט, עם הראש שהתנדנד ברישול, (דבר שגרם להרבה אנשים לחשוב שהוא שיכור), כנגד עצתם של יועצי התקשורת, בכדי להמחיש עמדה,.החולצה הלבנה שעטפה אותו בלא פחות תכיפות מהחליפה המחויטת שאתה יצא לחו”ל,שאיתה היה כה ברור שהרגיש לא בנוח. חווה אני את המרירות המתוקה של הנוסטלגיה, ומבין שזו אכן תקופה שלא תחזור שוב לעולם.