ארכיון דון קישוט:

לפני כשנה בערך שודרה בערוץ ה BBC PRIME, ב- HOT, הקומדיה הבריטית : “כן אדוני ראש הממשלה" בשידור חוזר. הקומדיה המבריקה הזו, שודרה בתקופת השלטון של מרגרט תאצ'ר, הייתה זו תקופה חשוכה בתולדות האי הבריטי, היות ושם בדומה לכאן, החליטה המדינה למען רווחה כלכלית לקצץ כמעט בכל סוג של עזרה ותמיכה סוציאלית. ראש הממשלה , ג'ים האקר, הוצג כלא יוצלח, שצריך להתחרות בביורוקרטיה המסורבלת יתר על המידה, וכמעט תמיד נכשל. כמעט כל פרק הסתיים במילים "כן אדוני ראש הממשלה", משפט שנאמר בלעג, מפי מנכ"ל המשרד סיר המפרי, לאחר שהשיג את רצונו וביטל את הרפורמה התורנית שעלתה במוחו הקודח של ג'ים האקר.

באחד מפרקי הסדרה, עולה במוחו של ראש הממשלה תכנית שלדעתו היא גאונית: מרבית בנייני הממשלה, נמצאים בדרום העשיר, הן יושבות על פיסות נדל"ן יקרות, בעוד שהצפון העני לא נהנה מכך. ולכן הוא מחליט להעביר את המשרדים והבסיסים הצבאיים לצפון המדינה, ובכך להעלות שם את אחוז המועסקים, ואז למכור את הנדל"ן שהתפנה בדרום, ובדרך לגמרי במקרה , לזכות בבחירות הקרבות שעומדות להיערך שם. כמובן ששוב הביורוקרטיה מסכלת את הניסיון. עובדי המדינה לא רוצים באמת לצאת לגלות בצפון הרחוק והבלתי מפותח, ולשם כך, הם ממציאים כל מיני תקלות והפרות תקנים עד שהם מצליחים.

היום כששמעתי על המחלוקת סביב רמת חובב, לא חשבתי על הרעלים, לא חשבתי על הבריאות ולא על איכות הסביבה. חשבתי על הסדרה הזו ועל פרק זה. חשבתי עד כמה הפכנו מפולגים כעם, ועד כמה אנשי המדינה הזו חיים בבועה הרסנית ובלתי הגיונית.

רמת חובב הייתה זמן רב ידועה כאחד האזורים המסוכנים בארץ. זהו מפעל ענק שמטהר כמות זיהום שלא היה לה תקדים בתולדות המזרח התיכון. במשך עשורים, התלוננו אזרחי ותושבי הנגב על הנזקים שהמקום הזה גורם להם, לבריאותם ולבריאות ילדיהם, וכל הרעש הזה נפל על אוזניים ערלות. בבתי המשפט, ישנן עשרות תביעות שנחסמות ע"י השמנת של עורכי הדין, משכר טרחה שמשולם להם ע"י מליארדרים, שמעולם לא התגוררו באזור הזה, שמא יצא הצדק לאור, והמפעלים יאלצו להיסגר או להצטמצם ובדרך לגרום לאיבוד הכנסה ומשאבים מרובים למדינה.

אולם הדברים האלה חוטאים לאמת. משום שהם מציגים את רמת חובב כבעיה מקומית כלכלית או משפטית, והאמת היא שרמת חובב כולה אינה אף אחד מאלה, היא סמל – סמל ההתנשאות של המרכז השבע על הדרום העני. עם כתיבת המילים האלה, אני יכול לדמיין עשרות פיות פולטים סילוני אוויר וצוחקים. "פפפפ... עוד נאום עטור פאתוס". אולי הם צודקים, אולי לא במילים הללו הייתי צריך להשתמש, אולם לצערי ברגעים אלו, לא עולות במוחי מילים אחרות. האמת היא, ואני אומר את זה ללא שמץ של דמגוגיה, מרבית הזיהום שרמת חובב מייצרת, ומרבית הזבל שרמת חובב מטהרת מגיע מהמרכז, משום ששם ריכוז האוכלוסייה והמפעלים הגדול ביותר בארץ. למעשה כל הרעיון במיקום רמת חובב בדרום, נבע מכך שהזיהום יורחק מהמרכז ככל שניתן. ובעצם, הזיהום של אוכלוסיית מרכז הארץ מרעיל את אוכלוסיית הדרום.

במשך שנים התמרדו תושבי הדרום, אל מול הגזרה הזו, אך ללא הועיל. הסיבה הייתה פשוטה: כל עוד תושבי המרכז לא הצטרכו לשאת בנטל הגזרה קרי הזיהום, והם היו בצד המרוויח לדוגמה ממיסים ומניקיון במקום מגוריהם, לא הייתה להם כל סיבה להפסיק את אי הצדק ולשלם את המחיר. נהפוך הוא, המפעלים באזור המרכז רק גדלו והתפתחו והפכו לאי יעילים יותר אקולוגית. הם המשיכו לשלוח פסולת גדולה יותר ומסוכנת יותר לרמת חובב. אחוזי הטיהור שם, גבוהים ככל שיהיו, מעולם לא הגיעו, וכנראה גם לא יגיעו ל-100%, ואת השארית רמת חובב פזרה היישר לתוך ריאותיהם של תושבי באר שבע וירוחם ובדואים שמעולם לא מצוינים בשמם במהדורות החדשות, אלא כקבוצה אחת הומוגנית.

"הם בחרו בזה, אם לא טוב להם שילכו", זו הייתה התשובה המוחצת של כל תושב מרכז. תשובה שהסתירה במעטה דק עד שקוף את העובדה, שתושבי הדרום הם שבויים דה-פקטו ואינם מסוגלים לצאת ב”יציאת מצרים” אחת גדולה לכיוון תל אביב. שכר הדירה הגבוה, חוסר הקשרים בעיר הגדולה, כולם פועלים לרעתם. מעטים יכולים לצאת משם, ואלה שכן לוקחים על עצמם סיכונים כלכליים גדולים, כשרבים חוזרים לפריפריה בבושת פנים. זאת ועוד, מה היה קורה אם הנגב היה ננטש, ומופקר? כמובן שהמטרה הבאה הייתה המרכז. זו הסיבה שתושב ישראל בכלל ותושב המרכז בפרט זקוקים לאנשים שיאיישו את הדרום, והדבר האחרון שהם מעוניינים בו, ולו רק מהאינטרסים האנוכיים שלהם בלבד הוא נטישה המונית של כל מי שמסוגל לכיוון תל אביב.

כך היה, עד שיום אחד, לגמרי בלי קשר קם ראש ממשלה, לא פחות כושל מג'ים האקר מיודענו בפסקה הראשונה, בתקופתנו שהיא לא כל כך שונה מתקופתה של מרגרט תאצ'ר, והעלה רעיון דומה. מי שהתלבט אם המציאות מחקה את הדמיון או הדמיון מחקה את המציאות, לא ידע כלל את כובד השאלה שאתה התמודד. המהלך הזה שנהגה בממשלה סגר מעגל. המהלך הזה עשה משהו ששישה עשורים של ציונות מזויפת מלאת דגלים וססמאות לא עשתה. המהלך הזה אפשר בפעם הראשונה ליצור שותפות גורל בין יושבי המרכז ליושבי הצפון, בכך שבמשך 3 שנים מתוך 78 השנים שהם תוחלת החיים הממוצעת בישראל, כלומר 4-5% בערך בערך יאלץ תושב מרכז, לחלוק שותפות גורל עם תושב דרום. לא רק במילים בסמלים או בשפה, אלא במעשים.

שותפות הגורל הפוטנציאלית הזו, עשתה משהו שעשרות פוליטיקאים חייכנים לא עשו. היא חשפה עד כמה גדול הפער בין המרכז לדרום. אולי אפילו בלתי ניתן לגישור. פתאום כל דוחות הזיהום המרגיעים, ששנים הואכלנו בהם בתקשורת, שינו מגמה, והוצגה האמת לאור – כמה מסוכן הוא האזור. פתאום בתי המשפט שגררו רגליים במהירות חלזונית הוציאו צווי מניעה במהירות הבזק. פתאום המרכז הראה, שאם, רק אם, הוא היה רוצה, יכל היה לעצור לא רק את עיר הבה"דים אלא את רמת חובב עצמה, או לפחות את הזיהום שנפלט ממנה.

אולם שותפות גורל זו יצרה גם משהו אחר, היא חשפה צביעות. כי במאבק בין לעשות את הדבר הנכון, ולעשות את הדבר הקל, ניצח האחרון. המאבק שמנהלים תושבי המרכז בכל הכוח עבור ילדיהם הוא לא מאבק להצלת ילדיהם, אלא מאבק להפקרת הדרום. הוא מאבק לניתוק סופי ומוחלט של כל סיכוי לשותפות גורל. זה אינו מאבק לפיקוח הדוק על רמת חובב, זה לא מאבק להפחתת הזיהום, זה אפילו לא מאבק להצלת הדרום. כל המאבקים האלה יובילו להעלאת מחירי הטמנת וטיהור הפסולת. להעלאת מחירי הארנונה, ורחמנה ליצלן מזבלות קטנות יותר קרובות למרכז. הרבה יותר פשוט הוא להמשיך להפעיל את רמת חובב, אפילו ביתר שאת ופשוט למנוע מילדי המרכז להגיע לשם. “אנחנו נשמור על הילדים, שהדרום ישמור על המדינה". זהו המסר הסמוי הבוקע מתוך המעשים כעת. וכך צעד אחרי צעד מתקדם הניתוק. צעד אחרי צעד נחשפת הצביעות, ומתקבעת.

תמיד אמרו לנו שהפתרון לסכסוך הוא שני מדינות לשני עמים. המעשה הזה גורם לי לחשוב על אילו שני עמים ואילו שתי מדינות באמת מדברים.