איזה
"כיף"
זה כשנושא אחר טורף את
הקלפים. איכשהו
ביקום התקשורתי שלנו,
המלא בלעיסת הגירה של שביתה
א' ושביתה
ב' וועידה
ג', פתאום
מגיע אירוע חדש ושונה,
שמזרים דם חדש לעורקי
התקשורת העייפה שלנו.
זה כיף גדול יותר כשזה
אירוע חסר נפגעים,
אך עתיר אדרנלין.
אין לנו הרבה אירועים כאלה,
ולכן אנו נאלצים להסתפק
בדיאטה דלת הקלוריות של אליפות עולם
בדומינו, או
פרשית מין עסיסית.
הפעם היה משהו עסיסי בהרבה
– רעידת אדמה.
רעידת
אדמה? אפשר
לחשוב. אם
רק היו יודעים לקרוא עברית ביפן וקליפורניה,
והיו קוראים את עיתוני
הרשת שלנו הם היו מתפוצצים מצחוק,
זה בתנאי שהיו מנומסים
דיים שלא למלא את הטוקבקים בתגובות נאצה.
4.2 בסולם ריכטר זה לא רעידה,
זה רעד (tremor)
באנגלית.
רעידות כאלה הם מאומנים
לסנן מתת ההכרה שלהם באותה היעילות בה
אנו מסננים ידיעות על דוח מבקר המדינה.
כזה הוא האופי האנושי,
בעל סיבולת הולכת וגדלה.
כשאני רואה אדם בוכה על
מצב האומה, לפעמים
קשה לי לדעת אם לרחם עליו או לרחם על עצמי.
כי אני כבר מזמן איבדתי את
הרגישות להתרגש מדברים כה נפוצים.
למי
שלא יודע,במשך
אלפי שנים, פעם
בשמונים שנה בערך,
מתרחשת בישראל רעידת אדמה
הרסנית,
הרסנית
מהסוג שהורס ערים,
האחרונה,
בשנות
ה20
, החריבה
את צפת עד ליסוד כמו שאנו יכולים לראות
רק בסרטי אסונות זולים של גודזילה.
גם
בתנ"ך
ניתן לראות עדויות לכך (
נדמה
לי בספר עמוס,
שניבא
אחרי הרעש),
וגם
הגאולוגים ביננו שיודעים לקרוא את תבניות
הסלע במדבריות המעטים שקיימים בישראל,
יעידו
על כך.
כולם
כבר התכוננו לרעש,
בעצם
כמעט כולם.
חברות
הביטוח הבינלאומיות ,
שמגבות
את חברות הביטוח המקומיות,
כבר
מזמן נקטו בצעדים להעלות לאט לאט את פרמיות
הביטוח,
כך
שבמקרה אסון הם יוכלו לכסות הנזק המצטבר.
הגדילה
לעשות חברת ביטוח גדולה מלונדון המצפה
בכיליון עיניים לרעידת האדמה,
ורואה
בה כהזדמנות כלכלית מדרגה ראשונה.
גם
סוכני הביטוח הקטנטנים דאגו לכסות את
עצמם היטב,
והכינו
סעיף פטירה מאחריות במקרים של רעידות
אדמה או כוח עליון force
majeor. כולם
התכוננו,
חוץ
מהגורמים שעוסקים בדבר החשוב ביותר –
חיי אדם.
נכון
שזה לא מפתיע,
נכון
שזה מכעיס,
אבל
אנו שרצים לכל אזור מוכה אסון שבעולם,
כדי
להציל שם אנשים לכודים,
לא
נוכל להציל את אזרחנו אנו.
זה
עצוב זה מכעיס זה מקומם,
אבל
זו לא הבעיה העיקרית.
מקומם
ככל שזה יהיה הסיכונים כעת גדולים לאין
שיעור מכל אחת מהתקופות בהיסטוריה בהן
התרחשה רעידת אדמה כאן.
פעם
היו אזורים מרוחקים ממוקדי האסון,
ובהם
ניתן היה להניח שהבתים ירעדו קצת,
אולי
ייסדקו,
אך
בוודאי שלא יתמוטטו.
היום,
המצב
הוא מסובך לאין ערוך.
משום
שאנו חיים בעידן התעשייתי,
ובעידן
תעשייתי זה,
גם
סדקים,
הם
בעיה לא פשוטה.
הסיבה
שסדקים הם בעיה לא פשוטה,
ולא
פחות מסוכנת מהתמוטטות נובעת משתי סיבות:
האחת:
מרבית
הבניינים בארץ נבנו בשיטה התעשייתית קרי,
קבלן
שבנה והלך.
ולכן
היה חיסכון כמעט בכל חומרי הגלם,
מה
שהופך אפילו סדקים קטנים למלכודות מוות.
ושנית,
בגלל
שכמעט בכל בעיר,
גם
ערים המרוחקות משני מוקדי רעידת האדמה
בארץ – בית שאן וים המלח,
עדיין
יורגשו רעידות מסוימות,
לא
רק בבנייני המגורים,
אלא
בכל מפעל המייצר מוצרים הדורשים תהליכים
כימיים.
אלה
יכולים להיות מפעלים חקלאיים כמו מפעלי
דשן,
מפעלי
אנרגיה,
מפעלי
הייטק,
ואפילו
מפעלי מזון.
סביר
להניח שרובם ככולם עושים שימוש בתהליך
כימי כלשהו,
שדרש
את הרחקתם ממרכזי הערים.
ייתכן
שאף אם לא כך הדבר,
עצם
הדרישה למערכות מיזוג אוויר מתוחכמות
גרם לשימוש בכימיקלים מסוכנים,
שאוי
לנו אם יתפשטו לאוויר,
קל
וחומר אל בתי המגורים סביבם.
לכולנו
זכורה ההצלה בנס של תושבי ת"א
מפצצת המטען שהוצמדה למשאית שנכנסה לפי
גלילות.
זו
האמת!
בעידן
שלנו,
הסכנה
האמיתית האורבת,
לא
מגיעה מאיתנו קרי הבניינים שלנו עליהם
יש לנו שליטה,
אלא
מהמפעלים מסביבנו,
בהם
כלואים חומרים מסוכנים וכימיקלים נדיפים,
במעטפת
דקה ושברירית.
מעטפת
שאפילו סדק קטן מרעידת אדמה משנית יכול
לנתץ אותה ולשחרר את השד הכימי מן הבקבוק,
קל
וחומר רעידת אדמה רצינית כפי שחוזים.
מפעלים
כאלה קיימים בכל הארץ,
ליד
כל עיר,
לרוב
קיים יותר ממפעל אחד ליד כל מקום שכזה.
אם
הייתי נואם את הנאום הארוך וסוחט הנשימה
הזה לפני קהל,
לא
הייתי מצליח להגיע עד הלום.
אל
מול תרחישי האימה שתיארתי וודאי היה מישהו
מהקהל קם בחוצפה ומפסיק אותי ושואל בקול
רועד :”
אז
מה אפשר לעשות?”
התשובה
היא פשוטה.
למרבה
ההפתעה התשובה היא אפילו זולה:
צריך
להגביר את הפיקוח.
במחיר
אפסי של פקחים אפשר לאלץ כל מפעל להתקין
מערכות גיבוי כנגד מקרה שכזה.
אפשר
לברר בארכיוני העיריות את תקני הבנייהבהם
כל בניין עומד לבדוק ולהתכונן מבעוד מועד
למקרה כזה,
ע"י
תיקונים ידועים מראש של תקני רעידת אדמה
המפורסמים בספרות העולמים.
אולם
צעד כזה דורש אומץ,
נחישות,
ובעיקר
כיסא פוליטי יציב,
כי
האמת המצערת היא שבמדינה שלנו דווקא
לאנשים עם הכוח,
יש
את היכולת והנטייה הכי ברורה לברוח מהארץ
כשהאדמה מתלהטת,
וזה
גורם להם,
לרצות
להוציא את כמות הכסף המינימלית ההכרחית.
פוליטיקאי
שינסה לחוקק חוק או תקנה כזו,
ימצא
עצמו בסבך משפטי שלא יוכל להיחלץ ממנו
לעולם.
ויהיה
זה נס שאין שני לו,
אם
לא תתגלה פתאום עם ניסיונו לחקיקת התקנה
פרשית שחיתות או פרשית הטרדה מינית שתיאלץ
אותו לפרוש.
קחו
לדוגמה את המקרה של אסון וורסאי.
במשך
15
שנה
ישב בארכיוני עיריית ירושלים תיק עבה קרס
של תוכניות הבנייה של המבנה הזה,
ואף
אחד לא העלה בדעתו לבדוק או לאלץ תיקונים.
15 שנה!!
לבעל
עסק בינוני מול פוליטיקאי שהיה חזק דיו
להפוך לראש ממשלת ישראל.
אם
כך,
תארו
לכם את דרך הייסורים שיהיה עלינו לעבור
בכדי להתמודד מול תעשיין בכיר המגלגל
מליארדים.
כאן
מגיע סופו של הפוסט,
אבל
אני מרגיש שסיימתי אותו בנעימה פסימית
מדי.
אז
כדי להעלות את מצב הרוח,
החלטתי
להודיע על חדשה משמחת,
והיא
שהנהלת ישרא-בלוג
החליטה החלטה חכמה,
כדי
למנוע "בריחת
מוחות"
אל
אתרי בלוגים מתחרים,הוחלט
להעניק לכולם מנוי פרו.
המהלך
הזה יתבצע בהדרגה בשיטת "חבר
מביא חבר".
כך
שאם יש לכם חברים בעלי הכוח והיכולת להעניק
להם פרו זה הזמן להוציא את הלשון ולהתחיל
ללקק .
ואם
מישהו מבינכם ירגיש רצון בלתי נשלט,
להעניק
לי פרו מוקדם מן הרגיל,
לא
תהיה בפני שום ברירה אלא להודות לו מעמקי
לבבי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
