ארכיון דון קישוט:

אני חושב שזה הפוסט הראשון, שאני רוצה שלא יסכימו איתי בו. זה הפוסט הראשון בשנה פלוס של כתיבה, בו אני מקווה שהתגובות יתמלאו בהצהרות על כך שאני מדבר שטויות. האפשרות שיכול להיות שאני צודק, מדירה שינה מעיניי, כאלה הם החיים במדינת ישראל שנת 2007, על סף שינוי הסיפרה.

ישנה מילה חדשה, שהוגים אותה בכל מקום, אך אין לה ממש מקבילה בעברית. למילה הזו קוראים "באז”. אם הייתי בלשן ,הייתי בוודאי ממציא לה שם לפלפי כמו זמזמת או לחששת – שם מסרס, שהיה מעביר באופן מושלם את המשמעות אבל לא את הכוונה. באז היא מילה שמשתמשים בה בכל פעם שרוצים לתאר משהו שנישא מפה לאוזן, עד שהוא לובש חיים משל עצמו, לעתים הבאז גם קם על יוצרו. זו מילה שרבים משתמשים בה, אבל אף קבוצת אוכלוסיה לא עושה בה שימוש כה תכוף, כמו הפרסומאים.

אין שום ספק, שהפרסומאים הטובים ביותר בהיסטוריה, בעבר בהווה ובעתיד, הם האמריקאים. העובדה שבכל פינה בעולם, מהפרברים של ניו-יורק, לג'ונגלים של פפואה, מסתובבים אנשים בקניונים בחולצות טריקו ובג'ינס, היא הדוגמה וההוכחה הניצחת לכך. מה הם לא מכרו לנו על כנפי הבאז? מכנסיים מבד מפרשים (ג'ינס), נעלי ספורט ללבישה יומיומית. אפילו הדבר המזיק ביותר – סיגריות ואלכוהול, מוכרים לנו בדמות קאובוי מסוקס שמעשן חבילת מלבורו, כשברקע סייח מוסטאנג משתולל. לעתים נראה, שככל שהמוצר ירוד יותר, כך הבאז חזק יותר, ומעל לכל מלאכותי יותר.

אם תספרו את כמות הפעמים, ששמעתם את השם אנאפוליס במהדורות החדשות, בוודאי יתחרה המספר בכמות התזכורות של המילה מילניום בשנת 1999. הבאז המיוצר כעת, יתרום כמעט בוודאות להפיכתו של השם "אנאפוליס" למותג, כמו אוסלו – שמזמן בעיני הישראלי הממוצע לא מסמלת מעל לכל בירה בנורווגיה, וכמו האי היווני, שלא מעלה בראשי מוזיקת בוזוקי חרישית שנשמעת בטברנה שטופת אוזו, אלא בדיוק להפך: משרד חקירות מעופש עם מזוודת דולרים על שולחן תחת צמד ידיים נלחצות.

כמו כל באז, נדמה שוועידת אנאפוליס קיבלה חיים משל עצמה, ווירטואליים ככל שיהיו. לעתים נדמה לי שבראש סולם החשיבות, עומד הקיום של המאורע, ולא התועלת שתופק ממנו. מי יהיה שם, מי לא יהיה שם, על מה ידברו, במה יודו לפני, במה לא יוותרו, האם תהיה הצהרה משותפת, או שמה הועידה תפורק בזעם? נשמעות לי יותר כמו שאלות ששואלים חתן וכלה כשהם רוצים להזמין שני בני דודים פולניים ששנים היו בברוגז, לאותה חתונה. למרות שישנם קווי דמיון רבים בין אנלוגיה זו לבין המצב במזרח התיכון, עדיין תלויה ועומדת השאלה הרטורית הבאה: גם אם יסכימו שני בני הדודים, לשים את חילוקי הדעות שלהם בצד, לערב אחד למען החתן והכלה, האם מישהו חושב באמת שהם יחזרו מחובקים הביתה?

אל מול כמות אי אמון וסכסוכים כה רבה במזרח התיכון, לא נוצרה הועידה שתשנה את המצב. לא נולד השולחן שמעל פניו המלוטשים יחליקו את הבעיות לגוון אחיד ומבריק. ועידת אנאפוליס היא ועידה שנועדה לספק לספיחי ממשל בוש תמונות לקמפיין הבחירות הבא שלהם ותו לא.

קראו לזה הקול היהודי, הקול השמרני, הקול הליברלי, אין לב אנושי שלא יימס מהמראה של ידיים נלחצות וחיוכים נוצצים. כן, גם אני בוודאי אפול שבי לתקווה שתופץ בהצהרות האופטימיות. אין דבר רע באופטימיות, היא מחממת לב, גורמת לעיניים לנצוץ באור כוכבים, ולו רק לרגעים ספורים. כן, אין דבר רע באופטימיות כל עוד היא אינה ממכרת.

לעיתים טריפ של דקות ספורות מלאות אופוריה, רק עוזר להכין את הקרקע לפגיעה קשה יותר בקיר הקרוי מציאות. ההנחה היא, שאם אנאפוליס לא יעזור, הוא בטח לא יזיק. טענתי היא הפוכה. אם אנאפוליס לא תעזור, היא לבטח תזיק – והרבה. כבר עכשיו מכין החמאס את הקרקע לפיגוע הבא. ניתן לראות את זה בהצהרות שהוא משחרר. על עסקה שתופרים מאחורי גבם של הנציגים הנבחרים של העם הפלסטיני. בקרוב הם בוודאי יעלו את המינון, ויכנו את המשתתפים בוגדים. וכך יועלה התרמוסטט לדרגה כזו, שהציבור הפלסטיני והערבי יאמין באמת ובתמים, שהדרך היחידה לפוצץ את ועידת אנאפוליס היא ע"י פיגוע שילכוד את עין התקשורת.

אין פרסים למנחשים, איפה יהיה הפיגוע, מי יהיו מבצעיו, מתי זה יתרחש ומי יקח אחריות. גם היוזמה הסעודית, שניתנה במעמד כל הנציגים של מדינות ערב בערב ליל הסדר בו החמאס – המתנגד הראשי ליוזמה וההכרה במדינת ישראל – ערך את הפיגוע הקטלני ביותר שלו, במלון פארק בנתניה, לא ממש עזרה, אבל בהחלט הזיקה ופגעה בהתקדמות בתהליך השלום. זוהי דרך ההתמודדות הראשית, אם לא היחידה, של כל הקיצוניים בעיקר הקיצונים המוסלמיים – לשבור את הכלים.

אין באפשרותנו לשלוט בראשיהם המעוותים של מנהיגי הזרוע הצבאית של החמאס. יש מעטים מאיתנו, בעלי ההכשרה הקרבית והרקע למנוע זאת מהם. אבל יש לנו, ובעצם לכל מנהיגי העולם, הקהילה הערבית וישראל, דרך למנוע זאת, בדרך הפשוטה ביותרשל סגירת הדלת.

רבות דובר על כך שהפלסטינים צריכים להצהיר קודם מבעוד מועד, על הכרתם במדינה יהודית. אבל על ההצהרה החשובה ביותר לא דובר. ההצהרה שכנראה יכולה להציל את חייהם של כתריסר ישראלים בעתיד, ועשרות פלסטינים לאחר מכן, בפיגוע ראווה פלסטיני ותגמול ישראלי, והיא שכל משתתף באנאפוליס, מתחייב לראות בכל גורם שיבצע פיגוע בזמן הועידה, כפושע, וירדוף אותו.

הצהרה כה פשוטה, הייתה מונעת הצהרות על "לחימת חופש", שמסווה פחד משינוי. היא הייתה מבטלת חגיגות בתקשורת הערבית, גם העוינת, והייתה מפנה את הבמה ליוזמות אמת לכל הפחות, ולחוסר נסיגה בתהליך לכל היותר.

לצערי הרב, בין אם זה בשל המחסור בחזון, או דווקא בעטיו, מעולם לא נשמעה בעבר בהווה וכנראה גם בעתיד הצהרה כזו. לכן הדרך לטרפוד הפסגה ע"י פיגוע ראווה, נראית לי אפשרית מתמיד, ואני חושש.

אני אשמח אם המגיבים יאמרו שאני סתם פרנואיד וחושש לחינם... תורכם!