ארכיון דון קישוט:

הקריאה של הפוסט מוגבלת לגילאי 18+ בשל התיאורים הקשים.

סלחי לי שאני לא קורא לך בשמך. פשוט אינני יודע מה הוא, לכן אקרא לך מ'.

רצה הגורל, ונרצחת בדיוק ביום השנה להירצחה של תאיר ראדה ז"ל, ובכך שלא בצדק, נמנע ממך מקומך הראוי בתקשורת. רק תזכורת עמומה הייתה מנת חלקך נשארה וחבל. אנו, חברה שכה מוקירה מלאכים, מתייחסת בבוז לאלו שעד לא מזמן היו כאלה, ונפלו לאשפתות.

אני בטוח שאי אז, לפני עשר, אולי 20 שנים, גם את היית מלאכית. היית יושבת מול המראה בשמלות של אימא, מורחת על הפנים את האיפור שלה, עוצמת עיניים וחולמת שגם את נסיכה. אני גם בטוח שכשאימא שלך נכנסה וראתה את זה, היא נתנה לך להרגיש הרבה דברים, נסיכה לא היה אחד מהם.

רצית לברוח, אין בכך כל ספק. רק אדם נואש מסוגל לעשות שגיאות שכאלה. ישבת בבית שלך, ייתכן גם של הורייך, וראית כמה מעטות הן הדרכים החוצה הפתוחות בעבורך. בין צלצול השעון המעורר בבוקר, למנגינת התקווה שסיימה את לוח השידורים בלילה, נוכחת טיפין טיפין, כמה קשים היו ויהיו חייך.

יום אחד הוא היגיע. קטונתי מלדעת אם הוא היה גבר מסוקס, או ילד מהוסס. בדבר אחד אני בטוח – כשראית אותו מהלך בשכונה, ראית גם סוס לבן הולך בצידו – ולו רק בדמיונך. חיוך אחד אלייך, וצחקוק מבויש מצידך, ושניכם ידעתם, כי השלשלת ננעלה.

שלושה ילדים היו לכם, כך סיפר הקריין במהדורה – שלושה. לגדל אותם הייתה בוודאי משימה לא פשוטה, לגדל אותם לבד הייתה משימה בלתי אפשרית, אך לגדל אותם לבד ועם חובות, זו משימה בל תתואר.

את לעומת זאת, יכולת לתאר אותה. לא רק זאת, אלא שהתיאורים המופשטים קמו לתחייה כנגד עינייך, מהרגע שפקחת אותן, עם צלצול השעון המעורר, ועד לרגע שעצמת אותן, עם שירת התקווה שנעלה את שידורי הטלוויזיה. בשעות שבין לבין, בטח היטלטלת , בין ניקוי בתים תמורת שכר זעום, לניקוי נזלת תמורת שכר אפסי.

קשה לי להאמין שפיטרו אותך. אדם עם מסירות כמו שלך, שמגדל שלושה ילדים, בחסות המשרד לרווחת הילד, הוא לא עצלן או נרקומן. הוא אדם חרוץ, אעז לומר אפילו אופטימיסט. סביר הרבה יותר להניח, שמרגע לרגע שקעת בחובות, משכורת זעומה של מנקה/ מטפלת /מזכירה, בוודאי לא כיסתה שבריר מהסכום הנדרש למשימה בל תתואר כגידול שלושה ילדים. מרגע לרגע, הפכת אובדת עצות. במכולת כבר לא נתנו לך לרשום אפילו מסטיק, בעירייה בוודאי איימו לנתק לך את המים – לא אתפלא אם אפילו עשו זאת כדי למתוח שריר. אך כנראה הקש ששבר את גב הגמל, היה החשש שמהמשרד לרווחת הילד ייקח לך את הילדים, שלמענם הקדשת את חייך על כל הסבל שבהם.

אז הוא בא, וחשף שוב חיוך נוצץ שיניים. לא היה זה אותו ה"נסיך" כמו קודם, אין לי ספק שכשהוא הלך ברחוב, סוס לבן כבר לא ראית. אבל היה לו את מה שחיפשת גם אז – מוצא מהצרות. אישה קרירה בבית, סטיות, פנטזיות, בטח אטמת את אוזנייך כשסיפר על כל אלה, ורק הסתכלת במכנסיו, לראות כמה תפוח הארנק שלו.

כשאת מסתכלת על זה עכשיו, את בטח אומרת לעצמך:” הייתי תמימה, הייתי יכולה לקבל בשביל הפעם הראשונה הרבה יותר". יכול להיות שאת צודקת, אבל בשבילו זו בוודאי לא הייתה הפעם הראשונה. את צריכה להחמיא לעצמך שלא קיבלת פחות.

אימנת את עצמך, לא להרגיש, לא לחשוב. התכופפת בסמטה צדדית, ובטח חשבת מחשבות שמחות. אולי על הנסיכה שפעם היית, אולי על הילדים, אולי פשוט חלמת על אוויר – כן אוויר לנשימה שזמן רב לא נשמת.

בטח הלכת שם לאיבוד. אני לא מאשים אותך. במבט לאחור היה לך מזל שהוא לא ברח בלי לשלם. כשהוא הלך, הוא בטח אפילו לא הסתכל לך בפנים, רק סגר את הרוכסן והלך. היחידים שהסתכלו לך בפנים, היו נשיא וראש ממשלה מנוחים במבט חמור סבר, על השטרות שהשאיר לידך.

קיבלת קצת אוויר, אבל רק קצת, שוב המחנק נעצר בגרון. שוב החשבונות הפכו לאיומים. ונסוגת לדבר היחידי שהכרת. הפעם היית יותר מיומנת. ידעת מתי להתנתק, ידעת מתי להתחבר, וחשוב מכל, ידעת להפוך את השטרות שאותם גדולי אומה על גבם, ששוב לא ישירו אלייך המנוחים מבט. קשה לי להאמין שעם הכסף קנית לעצמך משהו. לא, הכל בטח הלך לילדים.

כך חלפה פעם, ועוד אחת, כבר איבדת את קסם הביישנות הראשונית, שמוסיף כה הרבה לערך האישה. הפכת למקצוענית לכל דבר, הגברים הרגישו והמחיר צנח בהתאם, כמו גם היחס. היית עכשיו מוכנה להתפשר, גם על האיכות. זה התחיל מכמה מכות בישבן תמורת עוד 100 שקל. בוודאי אמרת לעצמך שתוך שבוע זה יעבור, ואף אחד לא יראה. זה נגמר במכות לפנים – בחינם, שניסית להסתיר באיפור, לא כי פחדת ממה שיגידו, פשוט פחדת שזה יוריד את המחיר שלך ולא תוכלי לפרנס את הילדים.

בוודאי היה מקרה אחד שממש הרגשת שניצלת בנס, וכשסגרת את דלת הבית שלך באנחת רווחה, חשבת שזהו, זו הפעם האחרונה. ושוב אחרי ששמעת את הבכי של הילדה, הלב שלך נרעד, ושמת את הכל בצד וחזרת להסתכן. בהתחלה לקחת אמצעי ביטחון, ואח"כ ויתרת עליהם תמורת עוד כסף.

היום הראו בחדשות, שהסתכנת פעם אחת יותר מדי. הראו שם את המקום בו רצחו אותך. מקום מבודד. כואב לי לחשוב ששם בילית לילה אחרי לילה. שרדת נס אחרי נס כשחזרת הביתה לילדייך. בוודאי כששכבת והסתכלת ברגעייך האחרונים על העצים, על השמיים זרועי הכוכבים, השתוקקת לשמוע קול מוכר. אולי את הקול של הילדים שלך, אולי את שירת התקווה, זו ששנים שמעת עם נעילת השידורים. זו שתזכיר לך, שמחר תפקחי שוב את העיניים ותחזרי לחיים. אבל הפעם לא נשמעה שום מנגינה. עצמת את עינייך ולא פקחת אותן מאז.

מעולם לא היכרנו מ', אבל אני בטוח שפחות שבריר מהאנשים שבוכים על המלאך שנלקח מאיתנו ברמת הגולן, בוכים גם עלייך. להפך, את כנראה תסווגי כסטטיסטיקה. בניגוד אליה, אתך יש להם די והותר סיבות לקחת אנחת רווחה ולהאמין שלהם זה לא היה קורה. זונה פרוצה יצאנית, קראו לך בוודאי בכל השמות הללו, בלי שאף אחד באמת יאמין ששם אחד פוגע פחות מהשני. אבל אני חושב, שגם את היית מלאך, כי מלאך הוא מי שכוחות הטוב מניעים אותו, גם אם הוא מלאך שנפל. ולכן כתבתי את הפוסט הזה, שישפכו עוד כמה דמעות גם עלייך מ'.

הערה חשובה: פוסט זה נכתב בהשראת ידיעה ששודרה היום בחדשות ערוץ 2 ,ולא מהיכרות עם המקרה . אינני בקיא במקרה או בפרטיו, הפרטים כאן, מלבד אלו שמצוין במפורש שהיגיעו מדיווח החדשות, מומצאים ופיקטיביים. רציתי לבטא בפוסט זה את הרגשות שהידיעה הזו בצירוף עם אירועי היום גרמה לי להרגיש, ולגרום לאנשים להבין שכולנו רקמה אנושית אחת חיה כמאמר המשורר. בחרתי באות מ', על שם דמות מספר בעל ביוגרפיה דומה, את שמה האמיתי של הקורבן אינני מכיר. פשוט לא יכולתי להחריש כששמעתי על המקרה.