ארכיון דון קישוט:

בכל סיפור טוב, כפי שספרי ההיסטוריה נוטים להיות, יש את כל המרכיבים הספרותיים. יש את הטובים, ויש את הרעים, יש את הגיבור, ויש את הארכי-נבל, ועם הניצחון ישנה גם קדרת זהב בקצה הקשת. אם הסיפור מעולה, אז מקנחים בכמה שירים עממיים, במקצב חריזה קליט והמוני, שהופך אח”כ להימנון. כן, כל הסיפורים הטובים הם כאלה. טוב, כמעט כולם.

במאה האחרונה, יחד עם הספרות המודרנית, יחד עם האקזיסטנציאליסטים, והפוסט מודרניזם, שהפך ל"בילבולמוחיזם” אחד גדול, היטשטשו הגבולות, והקורא ( או הצופה), מטלטל בין הזדהות עם צד אחד, ושנאה של צד שני ולהיפך. אין טובים, אין רעים, והמילה הכל כך נדושה, נרטיב, כלומר הפיכת ההיסטוריה לסיפור, חיונית יותר מאי פעם.

כך עוברות השנים, העלים נושרים מן העץ והופכים לדשן של הדור החדש, ויבול חדש של סיפורים היסטוריים צומח יחד איתם. שוב השחור והלבן, מתמזגים לעיסה אפרורית שהופכת להיות אחידה יותר ויותר, עד שהעין המשוטטת הולכת לאיבוד.

המצפן היחידי שמנחה אותנו במסע רצוף טלטלות זה, הוא המצפון. אולי זה לא מקרי ששתי המילים – מצפן ומצפון, הן כה דומות, ואולי דווקא בגלל שמקרי הוא הדבר, הפה נשמט בפליאה אל מול צירוף המקרים המדהים. כל מקרה בו המצפן והמצפון מתלכדים, או מסרבים להתלכד, הופך להיות עולם מלא תהיות בפני עצמו, ואני, באופן בלתי נמנע, לומד דברים חדשים על עצמי.

כשאני קורא בחדשות מתחומי חיים שמעולם לא הייתה לי נגיעה אליהם, וקרוב לוודאי גם לא תהיה , לא נותרת בידי ברירה. "המצפן-המצפוני" שלי מאבד את הצפון והופך להיות חסר תועלת . אלו הפעמים בהם אני אובד. אובד עצות, אובד בערפל – פשוט אבוד. בפעם הראשונה מאז שפקחתי את עיני במדינה הזו, והוזרקו לי – היישר לתוך הוריד – האמונה בצדקת דרכנו וכוחנו, אני מתחיל לגשש את דרכי מן המבוך החשוך והבלתי מוכר.

מבוך העולם דובר הצרפתית, מהווה גשר לא קל לצליחה עבור אדם כמוני, בעל ידע אפסי (יחסית) בשפתה ובתולדותיה של צרפת. עבדכם הנאמן שעשע כיתות שלמות של מלצרים צרפתיים סנוביים, בחוסר יכולתו לקרוא תפריט פשוט, ובבקשות מוזרות כמו "איך אומרים כשר בצרפתית". כזה אני, בור ועם הארץ בארץ הבגט.

זוהי הסיבה, שכשקראתי על המהומות המוסלמיות בפריז ובטולוז, הרגשתי את הרגשת האבדן שתיארתי קודם. חשתי רצון לחפש שוב אחר המרכיבים הנרטיביים של סיפור טוב, שיוציאו אותי מן התסבוכת: הטובים מול הרעים. הגיבור מול הארכי-נבל, אולי אפילו לשמוע שיר עממי ... אך דממת אלחוט קידמה את פני.

מי הם הטובים בסיפור? הצרפתים, שהסכימו לקבל לארצם, שאין מחלוקת על בעלותם עליה, מהגרים זרים, ולהפוך אותם לאזרחים אירופיים מהשורה הראשונה? עם שמוכן לתת אזרחות יחסית בקלות, רק מכוח מקום הלידה על כל הזכויות הנלוות? או שמא הטובים הם המהגרים המוסלמים, אנשים שהגיעו מקולוניות שנכבשו ע"י צרפת, ודם חייהם וקרוביהם, זורם בעורקים ספוגי השרדונה של כל צרפתי המכבד את עצמו. האם המוסלמים – פועלים זרים עם אזרחות, המבצעים את העבודות הבזויות והקשות ביותר, ומקבלים את החלק הקטן ביותר בעוגה שמספיק בקושי לקיומם – הם הטובים בסיפור? ואם הם הטובים, מי הם הרעים?

תהיות פילוסופיות אלה, אינן דברים בעלמה, משום שבעוד הישראלי הממוצע ישמח לאידה של מדינת הבגט, מתבונן אני על המצב , כסימולציה של הסכסוך הערבי-ישראלי, שבעיקרו שם כמו גם פה, הוא סיפורה של התנגשותן של שתי תרבויות. בעיני המצב שם, הוא מקרה הלימוד , הרצה יבשה ואידאלית אם כך תרצו לכנות את הדברים, של מה היינו עושים אנו – אזרחי המערב, אילולא רובץ היה על כתפינו המטען הרגשי של הנאכבה, אילו הייתה שמורה לנו זכות וטו בלתי מפוקפקת במועצת הביטחון של האו"ם, ואילו לא היה חשש לגבי מעמדנו הבינלאומי.

ואולי, המהומות האלה, הן הרץ לפני המחנה, המודיע לנו, המדינה המשגשגת והשבעה, במזרח תיכון מוכה מרורים, את תולדותינו העתידיים אם נמשיך גם אנו לשאת את עיננו מעלה בשעה שפועלים זרים, ינקו תחתנו מטה דור אחר דור אחר דור.

האשימו את השעה המאוחרת בעוון הפוסט האובר-פילוסופי הזה, גם לי יש לפעמים נפילות סנטימנטליות.

לילה טוב.