ארכיון דון קישוט:

היום, כך מספרת הידיעה, נחשפו תוצאות מבחני המיצ"ב. יד ביד צעדו בסך הסטטיסטיקות העגומות, מלוות במצהלות הבוז של הטוקבקיסטים הכועסים. אני לעומת זאת ישבתי וחייכתי. בעיני, היו תוצאות אלו נהדרות – למעשה יותר משהראו תוצאות אלו את אפסותה של מערכת החינוך הראו תוצאות אלה את אפסותם של הקוראים והכותבים.

סטטיסטיקה לעתים קרובות בספרות (היפה) מכונה "השקר השלישי".הסיבה לכך היא שהיא ענף כה מטעה, שלעתים קרובות שקרים גדולים, ואפילו גסים, נאמרים ומתקבלים בזעם כאמת לאמיתה, והכל תחת חסות הסטטיסטיקה. הבדיחה הנפוצה ביותר בין הסטטיסטיקאים על אלו שלא מבינים בה, היא " ילד טבע בברכה שעומקה הממוצע 30 ס"מ (מי שלא הבין את הבדיחה, שיקרא שוב ויעבור ניתוח דחוף להשתלת חוש הומור). זו הסיבה שכשקוראים מידע סטטיסטי, בעיקר ממקור בעל אינטרס, צריך להירגע לנשום ולהקשיב בביקורת. וחשוב מכל, להפעיל את המוח.

במשך שנים שמנו לב שרמת ההשכלה בארץ יורדת. אל מול הסטטיסטיקות האופטימיות שהציג כל שר חינוך כדי להצדיק את הכיסא שלו, שמנו לב שיותר ויותר שגיאות כתיב ומתמטיקה, מסתננות אל יסודות מבנה החברה הישראלית. לפני שנים רבות, כך נאמר לי כשהייתי בכיתה א', אחוז מקבלי תעודת הבגרות מבין התלמידים היה 30%, למורה שסיפרה לי על הנתון הזה, היו כוכבים בעיניים כשהיא סיפרה על תלמידיה שצלחו את דרך החתחתים הזו, וגאווה לא מוסתרת.

לא התביישנו אז ב-30% של הצלחה, נהפוך הוא, התגאינו שהבחינות שלנו קשות, ושמעבר הבחינות הללו העיד משהו על האיכות של התלמידים. כיום אל מול 50% של מקבלי תעודת הבגרות, אנו ניצבים נבוכים ומיואשים. אנו חוזים ביותר ויותר תלמידי אוניברסיטה ומכללות, המבצעים שגיאות בעברית ובמתמטיקה – גם באנגלית, שאפילו תלמיד כיתה ה' היה מתבייש בהן. לאור העובדות הללו יש לשאול את השאלה הבאה: מה באמת אנו רוצים, שבוגרי המערכת יסיימו עם ידע, או עם תעודה?

השאלה הזו, כלל לא טריביאלית, וזו שאלה שרבים התעלמו ממנה – נכון יותר לומר הזניחוה. השאלה הזו נוגעת בליבה של ההוויה הבית ספרית. זו שאלה שבמדינות אחרות שהתרוממו אל על בדירוג ההשכלה ,שאלוה המנהיגים ,ורק לאחר שענו עליה בכנות , ניגשו לבצע "רפורמה" במערכת החינוך עם תוצאות מרשימות.

הסיבה לכך היא פשוטה: לימודים אינם משימה מהנה. כל מבוגר יודע זאת, קל וחומר ילד. אם תתפסו ילד באקראי ותשאלוהו, נדיר מאוד היה אם הייתם מעלים בחכתכם ילד שמעדיף לימודים ע"פ משחק או חברים או אפילו טלוויזיה. ישנם לא מעט ילדים המעדיפים לא לעשות כלום, ובלבד לא ללמוד. את כל התסכולים הללו, מביאים הילדים לכיתה, ויורים אותם בצרורות בעצמה מוגברת פי 40 אל המורה המסכן. אח"כ ניצב המורה מול שוקת שבורה שלהורים ופוליטיקאים, המברכים את התלמידים על הצלחתם ומאשימים את המורה המסכן בכישלונות.

מורה שבתנאים האלה מצליח לגרום ל-20 ילדים לעבור את הבחינה, בעיני הוא רב אמן. מורה שמצליח לגרום לשלושת רבעי מהכיתה לעבור, זכאי לקדושה מהאפיפיור שלא לדבר על העלאת שכר. אבל כמו שאומר הפתגם:” חכם לא נכנס למקומות שפיקח יוצא מהם בקלות". לכן שומה עלינו לשאול, כיצד נכנסנו למקום הזה מלכתחילה?

משחק בסטטיסטיקות, זה הדבר שהביא אותנו לנקודה הזו. בכל פעם שהמורה או שר החינוך ביקש אמון בצעד חינוכי שהוא עשה, שוחרר מיד השד הסטטיסטי מהבקבוק, כדי להכות את המורה המסכן עד זוב דם. פעם ,כשנטען כשמבחן היה קשה, היו בודקים את המבחן. היום די בכך שאחוז מסוים של נבחנים ייכשל, ואין כלל צורך להסתכל בבחינה – היא קשה. הסברים חלופיים כמו עצלנות לא באים בחשבון, גם לא השונות של התוצאות, שמצביעה על גורמים אחרים בפעולה. השימוש בסטטיסטיקה היגיע כיום לאבסורד כזה, שכבר אין צורך אפילו בכישלון התלמיד, פשוט מראים סטייה מהממוצע אשתקד של הצטיינות בכדי להביא חוליית חיסול לפתח דלתו של המורה. במילים אחרות: פעם נאמר חיים ומוות ביד הלשון. היום אמרו, חיים ומוות ביד הממוצע.

כולנו מכירים את התופעה הזו, בין אם ניסינו להתקבל לעבודה טובה, לאוניברסיטה, למקומות מסוימים בצבא, או סתם לבית ספר טוב. על פי הממוצע יישק דבר. יותר משהדבר מעיד על המועמד, מעיד הדבר רעות על המראיין, שכלל לא מעוניין להתבונן פנימה למערך התוצאות ומשתמש בשיטת המסננת כדי להסתיר את בורותו. זו הסיבה שכעת, כאשר הסטטיסטיקות ניתנות בצורת ממוצע, אני יושב ומחייך בציניות.

מה הם מנסים לומר בעצם? שהתלמידים לא לומדים? זו הרי לא אשמת המורים, זו אשמת התלמידים, ואם כך צריך לתמרץ אותם. ואם תמרוץ חיובי לא עשה את המלאכה יש לבחור בתמרוץ שלילי קרי בדרך של ענישה. לא ענישה פיזית, אלא ענישה חינוכית: אי עליית כיתה, אי הגשה לבגרות וסילוק לבי”ס ברמה נמוכה יותר, הן הדרכים שפעם – כשעוד היינו מס. 1 בחינוך היו ממופעלות ללא חשש כנגד תלמידים סוררים. היום נטשנו אותן לגמרי, והתוצאות לא איחרו לבוא.

הצעדים האלה שימשו מטרה כפולה. ראשית העלאה של רמת התלמידים שבמערכת, הן דרך דרבון, והן דרך שמירת הרמה. אבל המטרה השנייה שהושגה ברורה פחות אך חשובה באותה המידה, והיא שהאנשים שנפלטו מהמערכת, לא זוהו כ"נפלים" קרי אנשים שאפילו בגרות "פשוטה" לא הצליחו "להוציא”, אלא כאנשים נורמטיביים לגמרי, שלא עמדו בדרישות מערכת איכותית ותובענית ביותר, והשתלבו באחרת. בזכות זה אי הימצאותה של תעודת הבגרות באמתחתם, לא מנעה מהם התקדמות בעתיד – אפילו לתחומים אקדמיים מובהקים כמו אומנות ועיתונות ע"ע יאיר לפיד, גידי גוב ולימור לבנת.

כיום לעומת זאת, מורה הממליץ להשאיר תלמיד חסר ידע במערכת נרדף ונענש, ולמרות שזהו תלמיד אחד מתוך 40, כלומר המורה השיג 97.5% הצלחה, עדיין דבקה בו סטיגמה. זו הסיבה שמרבית המורים,שגם הם יצורים אנושיים, מעדיפים למשוך ידם מהדבר, וממשיכים להעביר את התלמיד מכיתה לכיתה עד לסיום לימודיו – כעת אפילו בגרות הם לא נמנעים מלתת לו, ובכך הופכת דרכו סלולה כל הדרך מעלה לצמרת השלטון עם תוצאות ידועות מראש.

כפי שנאמר הצעד הראשון בדרך לפתרון, הוא להחליט מה אנו בעצם רוצים, סטטיסטיקה מרשימה על הנייר, או תלמידים חכמים בבית הספר. זהו מקרה מובהק שאחד לא יכול לחיות עם השני. בסינגפור הבינו זאת, גם ביפן ובסין. למעשה, בכל המדינות הבינו זאת ברמה מסוימת חוץ מבארץ הקודש, וכעת עלינו גם להפנים זאת ולהחליט לגבי דרכנו, ולהתחיל בכך שנפסיק להיות מזועזעים כששתי המטרות לא חיות זו עם זו.

זו הסיבה שעם קריאת הכתבה חייכתי. בפעם הראשונה ראיתי שנעשתה בחירה. הסטטיסטיקה הושלכה דרך החלון, והאמת התגלתה במלוא חומרתה. אני גם מקווה שבשנה הבאה הסטטיסטיקה תשקף את המציאות ולא תטויח. כי כפי שנאמר, שקרים רבים כוסו תחת המעטה האפל של הסטטיסטיקה. זו הדרך היחידה לגמילה מהסם הזה שמתחיל בס', לו כולנו הפכנו מכורים.