יום האישה
הבינלאומי, יום
האיידס הבינלאומי,
יום הבלוג הבינלאומי וכעת יום הנכה
הבינלאומי. לפעמים
אני כמעט מאמין ששווה לשלם את המחיר,
ולהסיט את כדור הארץ למסלול מרוחק
יותר מהשמש, ובלבד
שנזכה ביכולת להצהיר על עוד כמה מטרות
ראויות כימים בינלאומיים.
כך הוא המצב
כשכל כך הרבה מטרות ראויות נדחקות לקרן
הזווית, תומכי
המטרה, כאקט אחרון
של יאוש, מסתפקים
בהשארת נר דקיק בוער יום אחד בשנה.
יום אחד בשנה בו אנו מתייחדים עם זכר
המטרה הראויה שנפלה טרף לציפורני האדישות
והתועלת האישית. או
יותר נכון Top 365 של
המטרות הראויות בעיננו.
יום הנכה
הבינלאומי ,בניגוד
לכל שאר הימים הללו,
הוא יום בה הקיצוניות הזו מתעוררת
לחיים ביתר שאת. בעוד
שאר הימים מדברים על אי צדק,
שאין מאחוריו כל בסיס כלכלי והגיוני,
יום הנכה הבינלאומי משרטט את הבעיה
הקשה ביותר של האדם המודרני,
הצורך להאט במירוץ למען אחרים.
לנו,
כנציגיו הבלתי רשמיים של האדם המודרני
יש זכות שלאף דור אחר בעבר לא ניתנה:
הזכות לעצב את המידע המגיע אלינו,
ובכך לעצב את עולמנו.
אנו עושים זאת ע"י
שינוי אזור מגורים,
דרך הזמנת ערוצי טלוויזיה,
מערוץ הריאליטי לערוץ החיים הטובים,
דרך בחירת ידיעות באינטרנט לקריאה
ודירוג, ניתן
בידינו כוח בל ישוער – כוחה של ההתעלמות
שמעצב את עולמנו כיום.
אם כן,איזה
עולם אנו מעצבים?
התוצאות מדברות בעד עצמן:
עולם של מירוצים,
עולם של תחרות ומעל לכל עולם של ווינרים
ולוזרים. It's not personal
it's business הפכה לססמה המובילה תרתי
משמע. אנו חיים
בעולם מזוודתי שבכל רגע יכול כל אחד מנציגי
18 המשפחות השולטות
במשק הישראלי, להחליט
שנמאס לו, לפתוח
מחדש מזוודה במקום אחר בעולם ולהחיל שם
לפי ראות עיניו, סדר
העולמי חדש.
היוונים הציגו
מושג חדש על מגש התרבות האנושית.
המושג הזה שרבים מכם שמעתם,
אבל בוודאי לא ירדתם לעומקו הוא מושג
האולימפוס – מקום משכן האלים.
מהמושג הזה התפתחה השקפת עולמם.
קהילה שמחה של אלים בעלי כוח בלתי
מוגבל, החוגגת
על הר מרוחק, באולם
משופע בכל טוב, חופשיה
מכל נגע ומחלה, הצדיקה
– לפחות בעיני היוונים – את העובדה שהם
לא שעו למצוקת החלשים סביבם.
היא הצדיקה את העונשים החמורים
בטרגדיות שלהם, על
כל מי שקרא עליהם תיגר,
ואפילו על מי שחשב שהם שווים לו.
אבל מעל לכל היא הפכה את יוון לאימפריה
– לזמן קצר מאוד בהיסטוריה.
היום,
אנו פיתחנו בדרך עקיפה ובלתי תלויה
לגמרי, אולימפוס
פרטי משלנו – אולימפוסים ליתר דיוק.
בארה"ב
קוראים לו בברלי הילס,
בישראל קוראים לו כפר שמריהו.
מכך שפיתחנו אולימפוסים,
בהם הירשנו לבעלי הכוח והעצמה בננו,
לבודד עצמם מאיתנו ומצוקותינו,
אנו הוא הגורם אותו עלינו להאשים במצב
הקשה.
יום הנכה
הבינלאומי, או
בשמו המדוייק יותר :
היום הבינלאומי לחוסר-התחשבות
בנכה, הוא
התולדה של אולימפוס זה.
בעוד ששאר ימי התזכורת:
יום האישה, יום
האיידס והשאר, הם
ימים שמייצגים רווח (אינטרס)
כלכלי חבוי, כלומר
שילוב קבוצת אוכלוסייה בעלת יכולות בחברה
היצרנית, יום
הנכה הבינלאומי מייצג,
לפחות בעיני האלים באולימפוס הפסד
נקי.
קיימות
כל הסיבות המוסריות,
להצדיק את
המאמץ הנוסף למען הנכים,
אבל אף לא סיבה
כלכלית אחת.
מדוע לבנות
בהשקעה כספית ניכרת מתקן שהתועלת היחידה
ממנו היא שנכה יוכל להיכנס למשרד ממשלתי
ורק להגביר את ההוצאות.
כמה קל יותר
להעלים את הבעיה בכך שפשוט לא יאפשרו לו
גישה.
במדינה כמו
שלנו המשתייכת למחלקת העמים בהם חוק יכול
להבטיח,
אבל לא יכול
לקיים,
אין דרך זולה
ופשוטה יותר מלפתור את הבעיה,
מאשר בדרך זו.
כאן
נכנס לתמונה האלמנט הקרוי אבסורד.
במקום שאנו,
היושבים לרגלי
האולימפוס נכה על חטא,
ונבין שעל
כתפנו מוטלת משימת השינוי,
במקום למוטט
את האולימפוס המסמן כל כך הרבה מקרים של
קשיחות לב וחוסר צדק,
אנו בוחרים
את מוצא הפחדן – לבנות לעצמנו מיני-אולימפוס
קטן משלנו 364:
ימים בשנה אנו
חוסמים כל ידיעה על מצוקת הנכים מלהגיע
אלינו,
עד שיום אחד
בשנה אנו פותחים את שערי ליבנו.
כמו
כל משרד תלונות ממשלתי,
גם פתיחת שערי
ליבנו מתרחשת רק בין 14:00-15:00
עם חצי שעה
הפסקת שירותים,
וחצי שעה הפסקת
אוכל,
אבל אל נא תתנו
לזוטות כאלו מלעוור אתכם.
אנו,
כך אנו מאמינים,
טובים לעין
שיעור מהאלים באולימפוס בקיסריה ובכפר
שמריהו.
הרי הם חיים
שם 365
ימים,
ואילו אנו רק
364.
יחי ההבדל
ה(לא
כל כך)
קטן.
זו
הסיבה שאני בספק רב אם יום הנכה הבינלאומי
ישנה דבר בהתנהלות.
נהפוך הוא:
הוא משמש נחל
שבו הציבור הישראלי,
וכן גם העולמי,
ממרק את חטאיו.
לכן רחוק היום
בו משהו אכן ישתנה בישראל.
אבל עדיין
מסתובבים ביננו
אנשים נכים,
שמסתכלים
על כל המקומות המשרדים מחוץ להישג ידם,
בהם
מסתובבים האנשים הבריאים מחייכים ומאושרים,
ולפחות
הם
,אם
לא אנחנו,
ימשיכו
לראות במקומות הללו את האולימפוס הבלתי
מושג.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
