ארכיון דון קישוט:

יש לי הרגשה מנקרת, שיותר מדי פעמים, שוחחתי על נושא שביתת המורים, מכל נקודת מבט אפשרית: החינוכית,הכלכלית והמדינית, עד שברגע שרק אאותת שברצוני לדוש שוב בנושא, יפלבלו הקוראים בעיניהם , ויעברו לנושא מעניין הרבה יותר. זו הסיבה שלמרות "שמדגדג לי" מאוד בקצות אצבעותיי להשתלח שוב באי הצדק הנוראי של מצב המורים, אמנע מלעשות זאת.

הדבר שלא אמנע מעשותו הוא הדיון בתוצאות השביתה. בזמן שרבים אחרים טובים ממני ידונו "בהשפעות החינוכיות ארוכות הטווח של שביתת המורים", לכדי כתיבת עבודות מחקר עבות כרס, שישפרו את דירוג השכר שלהם, וידונו למוות עוד חלקת יער-עד צעירה על הגלובוס להפוך לעיסת נייר, אני אדבר מנקודת מבט מוגבלת זו, על ההשפעות היותר מעניינות של שביתת המורים.

התוצאה הראשונה והברורה ביותר, היא שיבוש לוח הבגרויות. ההשפעה הזו נראית תחילה כדבר טריביאלי וברור מאליו, אך לא כך הדבר. למעשה ל"שיבוש" הזה, יהיו תוצאות מרחיקות לכת. התוצאה הראשונה היא, שכנראה צה"ל לא יוכל לגייס מחזור קרבי כמו תמיד מיד לאחר הבגרויות. דבר זה יוביל כנראה לדחיית מחזור הגיוס ולהארכת זמן הגיוס למשרתים הקיימים במערכת. במידה וצה"ל יתעקש על ליטרת בשר התותחים שלו, יגרום הדבר לעלייה במספר המשתמטים, שכבר כעת, כשעומדת בפניהם הברירה מותרות קריירה אל מול הכרח הצבא, בוחרים רבע מהם במותרות.כעת כשהבחירה היא לא מותרות אלא הכרח, יעלה האחוז פלאים.

הפתרון היחידי המסתמן לבעיית ההסטה בזמן , הוא הורדת רמת בחינות הבגרות לרמה כזו, שהתלמידים יוכלו בזמן המיועד לכך מראש, לעבור את בחינות הבגרות עם כל הפיגורים בלימודים שנצברו עד עתה. אולם למעשה זה ייצור תופעת לוואי בלתי צפויה: במדינת ישראל ישנם אנשים רבים שלא עלה בידם במהלך השנים לקבל תעודת בגרות מטעמים שונים, ברגע שתפורסם ההודעה הצפויה על "הקלות משמעותיות" בבחינות הבגרות כעת – כחצי שנה בטרם עשייתן, ינהרו האנשים האלה לנצל את ההזדמנות ולהיפטר מהעז הזו. חישבו על זה לרגע. בישראל כיום 45% מהתלמידים מסיימים את התיכון עם תעודת בגרות, כלומר 55% מסיימים בלעדיה בכל שנה, בנוסף לכך גם מה-45% לא כולם מסיימים עם ציונים טובים. הסיבה שאינם מטפלים בכך מידית, נובעת מהקשיים שבדבר. משרד החינוך שחשב לבצע ויתור גדול ומשמעותי למחזור מצומצם של תלמידים, למעשה יסיר בפניהם את הקשיים, ויגלה שמאגר הנהנים מכך הוא לא מצומצם אלא משמעותי ביותר ויפלס את דרכו להעלאות שכר גדולות יותר ואף לאקדמיה.

לא זאת בלבד, אלא שהתלמידים במחזורים הבאים, לא יסכימו – ובצדק, להיות מופלים לרעה אל מול הנהנים כעת מההקלות, ולכן בדומה להגרלות, למיקודים, לשיטות הבדיקה המקלות, למועדי ב', ביטול הפסיכומטרי ושאר הטכניקות להעלאת הממוצע, גם ההקלות שיוצהרו בוודאי כ"חד פעמיות", ימשיכו לטרוד את מנוחתה של מערכת החינוך לדורות.

אם נשים בצד את ההשפעות האלה, נגלה עוד תופעה מעניינת בתחום אחר. היום צומח בישראל ראש הממשלה הבא. זה די ברור שאהוד אולמרט לא יכהן בתפקיד הזה פעם שנייה, אולם כל הצופה בשידורי החדשות שם לב לעובדה שרוני בר-און הופך להיות לתשובה הישראלית לניקולא סרקוזי.

ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת שהצטרף בתחילה למפלגתו של נשיא צרפת לשעבר, ז'אק שירק, הפך לאחר תקופה קצרה יחסיות כיד ימינו ללהיות מתנגדו ולמבקרו. הגישה המשולבת הזו, שבתחילה עזרה לניקולא לחדור למוקדי הכוח ללא התנגדות, ולאחר מכן דרך הביקורת להצטייר כמתנגד חריף ואלטרנטיבה מציאותית לשיראק, משמשת כעת את רוני בר-און.

כעת זהו השלב הראשון. רוני בר-און מתפקד כיד ימינו של אולמרט. הוא האיש שמבצע את העבודה השחורה שלו. ה-No-man שלו. יועציו של אולמרט סבורים בטעות, שהתפקיד הזה של שר אוצר הוא רעל לפופולריות פוליטית, אבל בצד הדברים האלה תפקיד שר האוצר אוצר בחובו את ההזדמנות להצטייר "כאיש חזק" – אדם המסוגל לגרום לדברים לקרות. רוני בר און, נכנס היטב למשבצת הזו. בעזרתו האדיבה של ביבי, שעליו תמיד יוכל לטפול כל צעד לא פופולרי.

כך יושב לו רוני בר-און במסיבת העיתונאים לגבי שביתת המורים, ודוחק לשוליים את יולי תמיר. הוא האיש המתראיין לגבי הנושא בתקשורת וסופג את האש על כך, ובעשותו כך מצטייר למעשה לא רק כשר אוצר, אלא השר האחראי על החינוך במקרה זה, והשר האחראי על הרווחה בנושא אחר, והשר האחראי על גמלאות, על כבישים , על מסילות רכבת וכן הלאה, או במילים אחרות ראש ממשלה בפועל. המשבצת הזו, ראש ממשלה בפועל, זו אותה המשבצת על המקפצה שהזניקה את אהוד אולמרט לתפקידו בהחלפת שרון, למרות חוסר הפופולריות העצום שלו. ואותה המשבצת שהפכה את שרון למחליפו של ביבי ב99'.

אינני יודע מתי יחליף בר-און את ההילוכים, ממובל למוביל, אבל כבר כעת רואים אנו ניצנים של הבנה במשרדו של ראש הממשלה לגבי הדרך הננקטת על ידם. פתאום אהוד אולמרט הפסיק להאציל סמכויות לרוני בר-און, ולקח אחריות אישית על המאבק הוא החל להתראיין בכל כלי תקשורת אפשרי לגבי מחויבותו, ואחריותו לחינוך שלא לדבר על האידאולוגיה שלו, הוא נפגש עם מנהיגי פועלים, משתתף ומשתף באירועים חגיגיים – ממש כאילו אנו בערב בחירות, ואולי לא ממש כאילו.

אין לי ספק שהזוכה הראשי במאבק הזה הוא רוני בר-און. בניגוד לשרי אוצר קודמים, ובכללם ביבי נתניהו, הוא מחזר בעקשנות אחר אור הזרקורים, גם כשצעדיו אינם פופולריים, הוא הולך ומגן עליהם כאילו הם שלו וביוזמתו, המעשה הזה כנראה יגרום לאהוד אולמרט כצעד אחרון בתפקיד להכתירו כיורשו, עד כמה שכיום זה נראה בלתי הגיוני.

כל הדברים האלה , אינם נאמרו כנבואה, ולא כעובדות, אלא כהשערות המתבססות על נתונים קיימים. ההיסטוריה ידועה בכינוייה מדע האבסורד. ולא פעם ולא פעמיים היא הצדיקה את שמה ככזו. מעולם לא נפגשתי עם רוני בר-און, או עם מישהו משועי המדינה, והדברים הנאמרים פה הם רק בגדר פרשנות כורסה של אזרח ממורמר. הפתגם אומר "מאז שחרב המקדש ניתנה הנבואה לשוטים...” כלומר היא לא נעלמה, אלא פשוט יש לחפש אותה במקומות הבלתי שגרתיים.