ארכיון דון קישוט:

בשביתה, כל יום הוא בעצם שבת, ובכל זאת יש משהו בשבת עצמה, שמבדל אותה משאר הימים. יהיו כאלו שיאמרו שזה ניחוח הקדושה, או הרגיעה שאנו מרגישים בכל הסובב אותנו – החל מהרחוב הסואן שהופך לרגוע, וכלה בשלווה שחודרת לוורידים – המוסיף לה נופך נוסף.

קשה להגדיר את ה"ערך המוסף" הזה של השבת, אולי זה פשוט היעדר רגשי האשמה על כך שנחים, אולי זו הסיבה לכך, או האיחוד עם הסביבה המתרחש בכך שכל האחרים נחים כמותך, אולי כאמור זה משהו נוסף – שונה , אבל אפילו מבעד לווילונות המצועפים של היום הזה, אורבות הדאגות ליום המחרת.

עכשיו משהוסר משולחן שר החינוך הקלסר עב-הכרס והכבד של שביתת המורים, התפנה מקום לנושא שיש לו נגיעה אישית אלי – שביתת המרצים.

שביתת המרצים היא בעייתית במיוחד משום שבניגוד לתלמידי בית הספר להם מוקדשת שנה להשלים את לימודי המקצוע, סטודנטים נדרשים להשלים לימודי כל מקצוע ב-90 יום או 12 שבועות לערך. זו הסיבה שכל יום שביתה של המרצים שקול לשלושה ימי שביתה של התלמידים. זו גם הסיבה שאפשר למעשה לומר שהמרצים שבתו לא חודש וחצי אלא ארבעה חודשים בפרמטרים אובייקטיביים (כל הערכים מעוגלים נא לא לדקדק מספרית). שביתה של ארבעה חודשים, היא סיבה לביטול שנה. שביתה כזו מהווה סיבה לשינויים מרחיקי לכת בתכנית הלימודים, או במילים אחרות – מהפכה .

זה לא סוד שבני לוויתן הסודיים של מהפכות הם החיסולים והקרבנות. בן הלוויה הלא כל כך נאמן למהפכות הוא הצדק, שלעתים מלווה את גברת המהפכה עם השד המבצבץ בחוץ מעל הבריקדות, ולעתים בוחר לשבת ולצפות במחזה מהצד. בנושא הסטודנטים, האפשרות השנייה הייתה הבחירה הברורה שלו, למרבה צערם של הסטודנטים שאני נמנה עמם.

כעת יהיה עלי להוציא כפליים על נסיעות – ייתכן גם בימי חופש – למען השלם את החומר. זה קשה ומאוד כואב. מה גם שאני בכלל לא בטוח שאוכל לעמוד במשימה של לחזור ללימודים אינטנסיביים פי 2 , אולי אפילו פי שלוש, לאחר חופשה כה ארוכה. זה קצת כמו להעיר רץ מרתון באמצע הלילה אחרי חצי שנה בלי אימונים, לשים אותו מול מסלול... ויאללה לדרך!

כשאני מנסה לחשוב על חלק מהנושאים שעלי לכסות כעת, לדוגמה משוואות דיפרנציאליות חלקיות, אני קצת מזדעזע. מזדעזע לאו דווקא מהקושי של החומר, אלא מהזרות שהחומר הזה קיבל בעיני. אני מרגיש שהמתמטיקה והפיזיקה שפעם היו חלק כה בלתי נפרד ממני, הפרו את הנישואים הקתוליים, והפכו אותנו לשתי ישויות נפרדות, וכעת עלי לבלות את לילותיי ואת רגעיי האינטימיים, בחברת אישה זרה לי – והגירושים, אם אומנם יהיו כאלה יהיו בעוד זמן רב.

האפשרות הזו גורמת לי בחילה, כי אני מרגיש שלמדתי את כל מה שאני יכול או רוצה ללמוד מתחום המדעים. מצד שני, העובדה שכבר אינני בן 16 היכול ליפול שבי לתחביביו, אלא אדם מבוגר בעל הוצאות והתחייבויות, מאלצת אותי לא רק להנות מעשות משהו, ולא סתם להיות טוב בו, אלא להיות מומחה ברמה שאפשר להרוויח ממנה משכורת, ולא סתם משכורת, אלא משכורת שתספיק למחייתי – אולי גם של משפחתי בעתיד.

לצערי, מכל תרי"ג אבריי ושס"ה גידיי, אין ולו אחד לרפואה, שהוא אומן ברמה כזו, שאוכל לחיות את שארית היובל שנשארה לי, באמצעותו. אומנם ניחנתי בחושים מחודדים והערכה, שלא לומר אהבה והערצה, לכל סוג של אומנות, אך אם הסנדלר הולך יחף, מה יאמר נפח כמותי. אם זה המצב, האם אני אוכל באמת להיפרד מרעייתי ההנדסה בלא לרעוב ללחם?

זו הסיבה שאני מבולבל. בעצם, כשחושבים על זה, תוצר הלוואי העיקרי של כל מהפיכה יותר משוויון צדק אחווה חיסולים וקרבנות, הוא בלבול עצום לגבי העתיד. זו אולי ההוכחה הטובה מכל לגבי האופי המהפכני של השביתה.

כשתסתיים השביתה – אם תסתיים באופן כזה שלא יפגעו הלימודים, אקח את כל ההרהורים האלה, אקפל אותם יפה יפה, ואדחוף אותם עמוק למקום שלא אזכר בהם. שם הם יישארו במשך שנה, עד שיצופו אל פני השטח כשאבחר את דרכי בחיים.

כתיבת הבלוג הזה, והתגובות של הקוראים, הציגו בפני עולמות רבים. עולם ההוראה, המחשבים, הצילום ועוד רבים אחרים. כל אחד מהעולמות הללו, ניחן היה בסוג של קסם ייחודי. ישבתי וקראתי בלוגים שונים. הרהורים על הקלות והקושי של הקיום – והעבודה בתוכו. והבנתי שבמשך שנים ארוכות מחיי, ייתכן שאפילו עכשיו, הייתי שבוי ביכולות שלי, הרבה יותר מאשר אנשים אחרים היו שבויים באי-היכולת שלהם.

זה שהייתי טוב (יחסית) במתמטיקה, גזר את דיני ללמוד מתמטיקה, גם אם לא ממש רציתי בכך. שמתי בצד את החיפוש העצמי שלי שהוא נחלתם של כל בני העשרה, והקדשתי את עצמי ל-5 יחידות מתמטיקה, ועכשיו כמעט עשור לאחר מכן, אני מוצא את עצמי מחפש אחר תוצאות החיפוש העצמי שלי, ומגלה שכעת מחיר השגיאה – קרי מחיר של חור של שנה-שתיים, בקורות החיים לממן ולהסביר לאחר מכן בראיון, הוא כבד. אולי אפילו כבד מדי.

לכן אחזור אל הוורונסקיאן, לפואסון, לשטורם ליוביל, ולשאר היסודות המתמטיים שילוו אותי במשך השנה, ואקווה שאוכל שוב להתאהב בהם מחדש. זה באמת יכול לקרות. מצד שני ייתכן שאגלה שהעבודה שאותה אקבל בסיום לימודי, דווקא היא תרחיק אותי מחברתם של האדונים המכובדים הנ"ל, ואם אכן אחזור אליהם, יהיה זה לביקורי נוסטלגיה קצרים בלבד.

כך או כך, כשאשב בביתי בעוד 20 שנה ואהרהר בחיי, אזכר בשביתה הזו, בתרומתה או בנזקיה הגדולים שהסתכמו בכך שהם הוציאו אותי מהמירוץ לדי זמן, בכדי להצמיח את הספקות האלה, ולפקפק בדרכי. מעניין כיצד זה יתפתח עם חלוף השנים.