ארכיון דון קישוט:

אני לא יודע מדוע קיבלתי בחילה כששמעתי על חיסול של בכירי הג'יהאד האיסלמי. זה לא שהם היו חסידי אומות עולם, בטח שהם לא היו אנשים חפים מפשע, ואני די מסכים עם הערכות מערכת הביטחון שהם נכנסים לקטגוריה של "פצצת זמן מתקתקת". למרות זאת, אני חש סוג של הרגשה בלתי נעימה, כשאני שומע על החיסול, והפנים המכוערות ממילא שלי, לובשות חיוך חמוץ משהו, שרק סקוטש-ברייט יוכל להוריד. כנראה שאת הסיבה לתנוחות המוזרות של שפתי בעת השמיעה על החיסולים, לא ניתן למצוא בצד הפלסטיני.

זו הסיבה שבחרתי לכתוב את הפוסט הזה, מתוך התבוננות פנימית, ואולי בסופו להגיע לפתרון התעלומה. אם אתם מעוניינים לקחת איתי חלק במסע, חגרו חגורות, הטייס מדווח על כיסי אוויר, במסע החפירות הפנימי שלי אל מעמקי ההוויה הישראלית.

הכתב הצבאי הישראלי ביותר שיש – רון בן-ישי התראיין לפני שנים לחדשות, כשפורסמו תמונות של אנשי סיירת חוגגים אחרי מבצע מוצלח בלבנון. במה שאפשר לתאר כ"ראיון שהיום לעולם לא היה מתקיים”, הוא הסביר שיש משהו פסול בחגיגות של הרג – מוסרי ככל שיהיה. הוא אף המשיך לספר, שכשבימיו חזר הוא מפעולה מוצלחת, הוא קיבל טפיחה על השכם, ואם הפעולה הייתה מוצלחת מאוד הוא ויחידתו קיבלו קפה ועוגה – לא יותר.

בן-ישי דיבר אז על חיילי סיירת, אנשים שסיכנו את חייהם למען הצלחת המבצע, כשדיבר על אי הנוחות באקט המסיבה. כיום, לאחר פעולה מוצלחת של חיסול, אני מרגיש שכל העם, עטה על עצמו (למטרת החגיגות בלבד) מדי סיירת, וגמר אומר שבזמן החיסולים הוא שהה בתא הטייס, סיכן את חייו וביצע את החיסולים. אולי זו סיבה אחת להרגשת חוסר הנוחות שלי. ההרגשה של 7 מליון מול עשרה. שגורמת לי לפקפק בכך שאפשר להרגיש סיפוק מנטלי מחיסול האיוּם.

בנוסך מתלווה לכל האקט הזו הילה בלתי מוסברת של “הישג לאומי”. כיצד יכול עם ישראל, בעל טכנולוגיה כה עדיפה על הצד הפלסטיני, לשגר לאוויר מטוס יקר + טיל מתקדם + מערכת בקרה מתקדמת לא פחות, והכל בכדי לפגוע באוטו "טרנטה" ישן, ולהתייחס לזה כ"פריצת דרך" או “הישג לאומי”? אפשר היה ואולי ראוי היה לקרוא לכך רוע הכרחי, מצב של אין ברירה ושאר ביטויים ממאגר הניבים בן ארבעת אלפים השנה של העם היהודי. רוע הכרחי הוא דבר שלא מתפארים בו. הוא דבר שמציינים עם חשיפה האילוצים וממשיכים הלאה. ואילו כאן יש חגיגה בלתי מובנת של מוות.

מעצם הגדרתה חגיגה היא התפרצות של שמחה. באופן בלתי מפורש החגיגה מציינת סיבה כלשהי לגאווה: קשיים בדרך והתגברות עליהם. לי נדמה שהקשיים לא היו בביצוע החיסולים, אלא בהימנעות מביצוע החיסולים, ובעצם בביצוע כל חיסול, נכנענו לקשיים ולא התגברנו עליהם. בשורה התחתונה לא נוצרה שום התקדמות בתהליך השלום (פיגועי נקם יבואו בעקבותיהם), זכר האנשים האלה יעזור לגייס אנשים חדשים למאגר הטרור, שיצטרכו להוכיח את עצמם ולהיות מחוסלים וכיו"ב. בקיצור אולי היה זה רוע הכרחי, אבל סיבה לחגיגה זה בטח לא.

ובכל זאת, נראה שבכל מקום יש חגיגה. אהוד אולמרט, ראש ממשלה שלפי הודאתו ”אינו פופולארי", זכה לתשואות רועמות כשהתייחס לחיסולים הללו, אפילו כשחזר על משפטים די נדושים "שאף אחד לא חסין" וגו' התשואות רק התגברו; המעשה ממשיך להיות מסוקר בגאווה לא מוסתרת ע"י כלי התקשורת בארץ, וגם בחו"ל. גם העיתונות האלקטרונית, מסקרת את החיסולים. והגדילה לעשות בכך שהציעה תמונות וידאו של המעשה.

כנראה שגיליתי את הדבר שהחמיץ את החיוך שעל פני: האפשרות להתייחס לפגיעה הזו באוטו, באותו האופן שמתייחסים לקליעה של דרק שארפ בפיינל פור של גביע אירופה בכדורסל. בעיני רוחי אני מתאר את "ישראל ישראלי" , הישראלי הטיפוסי, יושב בבית עם השלט, מפצח גרעינים, וצופה בפגיעה הזו שוב ושוב... ושוב, עם R המציינת שידורים חוזרים מהבהבת בפינה השמאלית העליונה של האקרן. אז, ברגע הפגיעה וההתלקחות הוא מגיע לאושר עילאי (קתרזיס), ומשתמש בפלאי הTVO כדי לשחזרו עד לרוויה.

לצחוק מול אש, מול מוות בסלון זה דבר סוראליסטי. הדרך היחידה שאפשר לנסוק לגבהים כאלו, היא על ידי ניתוק מוחלט מהמציאות; להפסיק להסתכל על האנשים באוטו כאנשים, ולא להיזכר בנפשות שקיפחו. קרבנות המחבלים אינם מסוגלים להפיק הנאה שכזו, משקל העבר יכביד עליהם מדי. אך "ישראל ישראלי” יושב לו, מקליק ומבקש עוד שידורים חוזרים, עוד פרטים, עוד מידע והכל באורגיה מטורפת של אש רסיסים ורייטינג.

האורגיה הזו, גורמת לי לפחד שהתקדמנו צעדים משמעותיים בדרך להפוך לאנשים אותם אנו כה מתעבים. אותם אנשים שעמדו על הגגות ושרו סרנדות לטילי הסקאד של סדאם בדרכם לתל אביב. אותם האנשים שחילקו סוכריות ברחוב העזתי לאחר כל פיגוע. אבל יותר מכך, עם התקדמנו בדרך זו, שכחנו את נקודת המוצא, והיא העצב הגדול שחשנו אנו עם ראותנו את תמונות החגיגה הללו בתקשורת.

ברגעים אלו ממש יושב ילד פלסטיני מחובר לאינטרנט, וסביר להניח שבדרך זו או אחרת יגיע לתמונות האלה, ייתכן גם לסרטון. הוא ישב ויראה את הדרך הקרה בה אנו מתעדים את הפגיעה הזו, ויחשוב על "ישראל ישראלי" המפצח גרעינים ותפיסתו לגבינו תשתנה – אולי לנצח. ייתכן גם שברגעים אלא יושבת אחת מהבנות של המחבלים, מתחת לגיל 18, וצריכה לחיות עם הידיעה שמיליוני אם לא מליארדי אנשים, חוגגים ומריצים rewind FF את הרגעים הטרגיים ביותר בחייה לצלילי פיצוח גרעינים.והכל למען סיפוק הרייטינג.

תמה לה טיסתנו, תודה שטסתם Air Don Quixote