ארכיון דון קישוט:

את יום אמש ביליתי בגילוי המשמעות האמיתית של המושג multitasking , כשיד אחת שלי ניסתה להדוף ביקורות של קוראים רגזניים, ואילו היד השנייה ניסתה למצוא פתרון הנדסי כדי להפחית את הרעשים של ספק כוח בסיגנל (פתרונות יתקבלו בברכה). פעולה זו לימדה אותי שני דברים חשובים: האחד הוא שמה שמתחיל ברווח של אגורה, לרוב מסתיים בהפסד של שקל, והשני הוא שלמילים יש השפעה רבה יותר מאשר מי מאיתנו אי פעם תיאר לעצמו.

שתי מסקנות אלו, הובילו אותי לראות ולהזדהות עם הנושא החם: “האם יש לדבר עם החמאס.". הסיבה לכך שקיימת בכלל דילמה בסוגיה, נובעת מכך שמרביתו של העם חושב לעצמו "מה אפשר בעצם להפסיד – אלה רק דיבורים". כאן מדדה פנימה המסקנה השנייה הנ”ל, קופצת על הכיסא וקוראת בכל תרנגולי: “להתעורר מיד! לדיבורים יש כוח עצום". זו הסיבה שצריך להפנים שדיבורים עם החמאס, אינם רק בבחינת רווח ללא הפסד, ועלולים בהחלט להסתיים במצב של הפסד ללא רווח.

אם ייכנס איש חמאס למכולתו השכונתית, שני המצרכים בראש רשימת הקניות שיחזיק בידו, יהיו הכרה והפוגה כיום מוכן הוא לשלם מחיר יפה בעבורן– כיום. שיחות עם החמאס, קרוב לוודאי שישביעו את הרעב , ויורידו באופן משמעותי את מחירם של שני מצרכים אלו, אותם ורק אותם מעוניין החמאס לרכוש מאיתנו. ההפסד האלטרנטיבי שייווצר מירידת מצרכים אלו, ניתן אפילו להיתפס כמחיקת חוב: קסאמים ימשיכו להיות מיוצרים בזמן השיחות – ייתכן גם שבקצב רצחני הרבה יותר ללא איום הפגיעה וסידורי הביטחון. תשתית של בתים בטוחים תפרוש את קורי העכביש שלה ברחבי עזה, למען הגן על מרצחי החמאס, ומודיעים של השב"כ בשורות המחבלים, יוכלו להיתפס, כשהרגיעה ושיקול הדעת יתפסו את מקום הפחד והפניקה.

כל הדברים הללו, שבוודאי אינם רצויים למדינת ישראל, קלים להשגה, במחיר האפסי של "שיחות", אולם בשם ההגינות שומה עלינו לבחון מהם הדברים הרצויים למדינת ישראל המושגים במעשה הנ”ל. הדבר היחידי שיכול אני להעלותו בדעתי הוא "רגיעה זמנית", כש"זמנית" ולא "רגיעה", מהווים בעיני לפחות את מילת המפתח. ה"רגיעה הזמנית" לא מייצגת את הרווח המינימלי, אלא המקסימלי האפשרי במהלך הזה, בשיחות עם ממשלת טרור שאינה מכירה במדינת ישראל.

"הפרס צריך להצדיק את הסיכון", כך יודע כל מהמר שהעביר את ידיו על שולחנות הקטיפה של הקזינו ביריחו, והחזיק בידיו את הז'יטונים המלוטשים. אין ספק שהפרס מצדיק את הסיכון עבור החמאס, אבל האם יכולים אנו, עם משולל זכות הימורים שכמותנו, לטעון את אותו הדבר בנוגע אלינו? מסופקני.

למרות זאת ממשיך אגף פוליטי מסוים, לקדם את האג'נדה של שיחות עם חמאס, ושל שלום בכל מחיר, במחירו של מצג שווא והרפתקנות פוליטית. אסטרטגיה זו אינה נחוצה במקרה הטוב, ואסורה במקרה הרע. אגף זה מבקש לפנות אל חוש ההימורים וההרפתקנות של הישראלי, ולמהול אותו במשיכה הבלתי מוסברת שלו לדילים, על מנת לייצר משקה שיחליק בקלות במורד הוושט.

קל יותר להרחיק רעל כשהוא נמצא מחוץ למערכת העיכול, מאשר כשהוא שתול עמוק בתוכה. הדיבור עם החמאס – אותה הצעה שנאמרה בחטף בשיחת טלפון לכתב חדשות – עלולה ליצור תקדים משפטי מסוכן, ולהקל על טרוריסטים בעתיד, אם לא בהווה, להשיג את מבוקשם, אולי אפיל להשיג מעמד דיפלומטי (כולל חסינות) לתקופת הדיונים. כוס התרעלה הזו, שכה מאיצים בנו לשתות ללא תמורה משמעותית, עלולה להגיע במחיר גבוה – יתכן שגבוה מדי.

המחיר היחידי ,שיכול להצדיק סיכון כזה, הוא הסדר קבע. הסדר בו כל צד מוותר על דרישות עתידיות, או לפחות מאפסן את החרב שלו הרחק מהישג ידו לצמיתות. אף אחד מההישגים הללו, לא נמצא כיום במרחב האפשרויות של המשא ומתן. הודנה קרי הפסקת אש, מכילה חלק בלתי נפרד של חזרה ללחימה משופרת, האם ישנו מי מאיתנו שמעוניין לפטם את החמאס, ולהחזירו למעגל הלחימה חזק יותר ובריא יותר?

אמנם יהיו אלה, שיבכו "ההזדמנות ההיסטורית". עבורי מדינת ישראל הייתה עדה ליותר מדי הזדמנויות היסטוריות, שהפכו להזדמנויות היסטריות, וכעת לפני שאנו משחררים את הגנים היזמיים שלנו לפרויקט חדש, עלינו לאמץ ראיה מפוכחת של כדאיות.

אנו, עם למוד סבל, למדנו בדרך הקשה שלחיצות יד, ו"הצהרות משותפות" לא מבשרות את השלום, הן גם לא מבשרות את חלק הארי של השלום, הם מסמנות אך ורק שתי כפות מיוזעות מתחככות זו בזו, ולכן אסור לנו לשלם בעבורן, אפילו לא טיפת דם אחת מעבר לשוויין, כל שכן עבור דבר כה פחות בשוויו לעומת לחיצת יד.