בואו נעשה
יחד תרגיל קצר בחשבון!
מה זול יותר, שעת
שכר מינימום של מורה,
או שעה על ספת הפסיכולוג?
האחד מרוויח שכר מינימום,
ואילו השני 400
ש"ח לשעה.
אין ספק שהתשובה ברורה,
וכך גם הפתרון:
המורה יהפוך לפסיכולוג!
ולעזאזל הסוגיות ה"קטנוניות"
של "הכשרה"
או "טובת
הילד". כה
החליטה ממשלת ישראל, בחוק החינוך חובה עד י"ב
לטובת העם.
יש דברים
רבים,
שאפשר לומר בגנותם של חוקים
פופוליסטים.
מרבית הדברים ,למרבה
האירוניה, הפכו
פופוליסטים בזכות עצמם.
בעיני,
חוק שכזה,
יותר מאשר מעיד הוא בגנותה
של ממשלת המושחתים שחוקקה אותו,
מעיד הוא לחובת עם הכסילים
שנתן למושחתים שכאלה לבקוע מקרבו.
העובדה
היא ,שהיום
תלמיד שרוצה לסיים 12
שנות לימוד,
יכול לעשות זאת.
אולי לא בבית הספר היוקרתי
בו הורגל ללמוד.
אולי רק במסגרת מקצועית
שכלל לא מעניקה תעודת בגרות,
אבל אם באמת ובתמים חשקה
נפשו בהשלמת 12
שנות לימוד,
תינתן בידיו ההזדמנות לכך.
לא זאת בלבד,
אלא שעצם הישארותו במערכת,
למרות כל הקשיים מהווה אות
כבוד בפני עצמו,
שיכול הוא לשאתו בגאווה,
כשיצטרך להפגין את יתרונו
היחסי על פני השאר בתור לראיונות העבודה.
החוק החדש ממוסס זאת שלא
צורך.
ישנו
הבדל משמעותי בין החובה לספק הזדמנות
הוגנת לכל ילד,
לבין עשות כמעשה יעקב
אבינו, ולגזול
אוכל מפיות האחרים,
עבור כותונת פסים מיותרת
לבן האהוב. המהלך
שהממשלה נוקטת בו,
מראה שילדם האהוב לא נמצא
בדימונה ומצפה רמון,
אלא ברוממה וברמת השרון.
בנם האהוב איננו ילד מנוע
הזדמנות אלא ילד מפונק שדחה הזדמנות,
ולכן צריך לאלצו לקבל
אותה... לטובתו
– בין אם בטוב:
"תפתח פה גדול,
אווירוווון...."
ובין אם באיומים ש"אם
לא תלמד יבוא שוטר”.
האמצעים
הילדותיים האלה,
פוגעים בערך העמוק ביותר
של החינוך:
התמודדות עם קשיים.
הם מגדלים המנטליות של
"מגיע
לי", “אכלו
לי" ו“שתו
לי", משלב
הביצית אל שלב המפלצת,
וסופם גם להיות עמודי התווך
של מדינת עולם שלישי בליבה של ארץ הקודש.
דווקא
עכשיו, לאחר
שביתה כה יקרה להעלאת רמתו של החינוך
דרגה אחת בסולם ,
באה הממשלה קצרת הרואי,
ומנסרת חור ברצפה שדרכו
יצנח כל הסולם,
על האנשים העומדים עליו
מיד לקומת המרתף החשוכה....
ולשם מה?
טפיחה עצמית על השכם?
אם
זהו הדבר שיבטל את החוק הדרקוני הזה,
אני מוכן ליסוע לכנסת,
ולטפוח בעצמי על 120
שכמים,
ולצאת בסוף היום עם יד חמה
וכואבת. אני
מוכן להגדיל עשות ולטפוח על שתי השכמות
יחד וללכת ישירות לחדר המיון בסוף היום.
הרי זהו חוק אווילי,
ולו רק בשל העובדה,
שאף צד לא מעוניין בו.
לא האנשים שנשארים בבית
הספר, ולא
האנשים שמרצונם עזבו אותו,
זהו אינו חוק,
אלא נפיחה עלובה שתסריח
את המדינה שנים.
את
בעיית הנשירה אפשר היה לפתור בדרכים רבות,
פרודוקטיביות ויעילות
הרבה יותר: גיוס
מוקדם לצבא, גיוס
לשירות לאומי...
ולמידת מקצוע תוך כדי,
מענק צבאי מוגדל המאפשר
השלמת בגרות עם השחרור,
לימוד מקצוע בכיתה י'.
או אפילו פסיכולוג ב-400
ש"ח,
שיעזור לילד להתאפס על
עצמו.
המחסור
העיקרי בכל הפתרונות האלה,
הוא שהם דורשים כסף – הרבה
כסף, מממשלה
הזועקת בראש חוצות שאין לה אותו.
אז מה הפתרון הזול יותר?
להפוך את הדבר לעבירה –
עבירה וירטואלית.עברה
שאין שום דרך לאכוף אותה בעתיד,
משום שאינה נאכפת בהווה,
עבירה שאף אחד חשוב לא
ייענש עליה, אלא
רק פקידים שמלכתחילה היו חסרי כוח והשפעה,
המילה הכל כך תקשורתית
הזו "חוק",
יחד עם המצלמות והבורקסים
במשכן הכנסת,
תשתיק את מסעודה משדרות
ואת בוזגלו מהמבחן המשפטי.
ענבי
זעם באמת אינם רועשים,
אך מרים הם לבליעה.
יום אחרי יום,
שנה אחרי שנה,
הם יעשו דרכם במורד הלוע
אל הקיבה ויתססו שם.
העיניים תיכלנה מראות
הרימון והפסיפלורה בחלקות העשירות,
וכשהגדר תיפרץ,
זה לא יהיה טפטוף אלא שיטפון
שיעבור בין החלקות,
וישחית כל דבר בדרכו.
לצערנו,
אזלו לנו היוסף-ים
שיהפכו למושל מצרים,
וירגיעו את התסיסה בגביע
הכסף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
