ארכיון דון קישוט:

רק לפני שמונה שנים, כשג'ורג' בוש התמודד לנשיאות ארה"ב , הוא נשאל לגבי זהותו של שליט פקיסטן, הוא הודה בפה מלא באחד מצעדי היחצ"נות המתוחכמים ביותר ,שאין לו מושג. האינטלקטואלים לגלגו עליו ומיקשו בכך את עצמם. עם כל מילה מלגלגת חשב האמריקאי הפשוט במערב התיכון, שבעצם גם הוא לא היה יודע זאת אילו נשאל, והלגלוג על בוש הפך ללגלוג על אותו האדם ועל אורח חייו המסורתי. הוא הסיק מכך שג'ורג' בוש הוא בדיוק הנשיא שמייצג אותו – האדם הפשוט, למרות חינוכו השופע , והשאר, כך יאמרו המומחים, הפך להיסטוריה.

כיום, לעומת זאת, אפילו ילדם בן ה-6 של השכנים יודע מיהו נשיא פקיסטן פרבז מושארף ומיהי בנזיר בוטו, מנהיגת האופוזיציה. בימים האחרונים, בעצם, הפכנו כולנו למין מומחים לפקיסטן, על שלל קשריה עם המדינות המוסלמיות, הסכסוכים שלה עם הודו, בעיקר בנוגע לחבל קשמיר. כולנו קיבלנו קורס מבוא מזורז לגבי הבעיות שלה עם הטליבאן ואל-קעידה... והכל בזכות 2 מילים קטנות המייצגות מאגר עצום ומסוכן של ידע: “טכנולוגיה גרעינית".

הסיבה שהעליתי את בעיית פקיסטן, לא הייתה בכדי לתת לקוראיי צוהר אל המדינה המוסלמית, אלא בכדי להמחיש באיזו מהירות משתנה העולם בו כולנו חיים. לכן כאשר התבוננתי זה לא מכבר בסרטי ההלוויה של ראש ממשלת פקיסטן בעבר, ומנהיגת האופוזיציה בהווה, בנזיר בוטו, לא יכולתי להחליט אם אני מסתכל ישירות בהווה, או קליידוסקופית בעתיד או בעבר.

העבר ,כמו גם העתיד, קפץ מכל פינה: בתלבושות העממיות, המנגינות המסורתיות והטכנולוגיה המקרטעת שליוותה את שיירת ההלוויה בדרכה. אולם אל תתנו לאף אחד מהאמצעים האלה להטעותכם, הייתה זו מעל לכל התפרצות של צער מהמקומות העמוקים ביותר מהם יכול לנבוע רגש שכזה. זהו אולי מעל לכל, הביטוי החזק ביותר של העבר – של המסורת, הקשר הדוחה פרגמטיזם ומתחבר לרגשות הצפים במקום לנסות לנווט/לתמרן אותם. אך בין האיים של הפנים השחומות והדומעות בשמלות החיוורות בצבץ משהו נוסף .

הייתה זו הצצה חטופה, ולא כה נעימה אל העתיד. כן.. גם לעתיד שלנו – של כולנו. קל לנו לשבת על כורסותנו המרופדות, ולהניח שהקדמה והעתיד חד הם. המציאות העגומה היא שהמנוע היחידי המניע אנשים אל עבר העתיד, הוא אותו מנוע שהניע אותם במשך אלפי שנים אל עבר ההווה – האינטרס. וכך לאחר אלפי שנות אבולוציה, התפתח האינטרס לדרגה כזו בה אין יותר צורך במהפכות מורכבות, או מלחמות אזרחים עקובות מדם, שלא לדבר על מלחמות בכדי לשנות את מסלולה של ההיסטוריה. כיום, הטכנולוגיה הסוציו-פסיכו-אקונו-היסטורית התפתחה לשלבה המתקדם ביותר עד עתה, והוא לסמן את ה trouble-maker , שאם יסולק תתמוטט התנועה כמו מגדל קלפים של קוסם שנה א', ולעשות את העבודה במחיר מינימלי.

התופעה הזו, אינה מוגבלת כלל לפקיסטן, והיא קיימת גם כאן, החל מגילוייה המזוויעים ב-4 בנובמבר 1995 , וכלה בעת הזו, בה מסומנים מנהיגי מאבקים כ trouble makers כלפי הקהל הדורש את ראשם. ההרגשה שזהו גל העתיד מעוררת בגופי צמרמורת החוזה את דמותו של העתיד בבהירות המדהימה של ג'ורג' אורוול: “ מגף הדורך על פרצוף אנושי לנצח נצחים".

ברם למטבע יש צד שני, והוא שתופעה הזז היא דו כיוונית: גם בקבוצת האנשים המעוניינת לשמר את המצב הקיים – אותה הקבוצה המצביעה על ה trouble maker מלכתחילה – קיים אדם, שהוא הרוח החיה בה. האדם הזה הוא לרוב הפנים, הנשמה והגוף של התנועה. למעמד הזה הוא בדרך כלל מגיע בשל כישוריו יוצאי הדופן, אך לא פחות חשוב מכך, משום שהוא המרוויח העיקרי מממנה, ולכן , באופן טבעי, גם התומך הנלהב ביותר של המדיניות הקיימת. לשמחתו ולצערנו, היות והוא מפקד על מרבית המשאבים, ומשאיר לשאר את הפירורים, נדיר מאוד שפאר הטכנולוגיה הסוציו-פסיכו-אקונו-היסטורית, אי פעם מופעלת כנגדו ,מאתרת אותו, ומעמידה אותו למשפט הציבור.

כעת כשעומדת להתווסף ספרה למדד השנים, שומה עלינו לעצור רגע ולחשוב, מה בעצם ניתן ללמוד מכך? האם בעוד 20 שנה יהיה מצבנו טוב יותר מפקיסטן, או בדיוק להפך. האם האינטרסים השולטים במדינה הם האינטרסים שלנו, או שמא הם אינטרסים של אורחים לרגע, הרואים כל פגע, השותים את ייננו , ואוכלים את לחמנו ויפרחו לחו"ל...משאירים אותנו להתמודד עם הנגע? ימים יגידו! בכל מקרה כה מעטות הן ההזדמנויות לעשות חושבים, לפני שלהבות הטירוף עוטפות אותנו. אולי ה-31 בדצמבר היא ההזדמנות האחרונה, ואולי לא.