ארכיון דון קישוט:

לא הדעות השמאלניות, אלא הגישה המתנשאת, עומדת למכשול בדרכה של מר"צ. כיום כעשרות שנים, לאחר כל גלגוליה, עומדת המפלגה אל פי פחת, כאשר היא נכשלת שוב ושוב במשימותיה הבסיסיות.

חלפו לבלי שוב הימים, בהם אוזנה של הממשלה כרויה הייתה למוצא פיהם של אנשי התנועה. מר"צ נתפסת כיום כמפלגת שוליים – בדיחה אלקטורלית. למרות זאת בנאמנות מופתית לתפקידה היא ממשיכה לנפק פאנצ'ים קומדו-טרגיים בזה אחר זה, כששיאם הגיע במאבק הירושה המתקיים בימים אלה.

תארו לכם מדינה בה, זה עתה הודח רוה"מ כושל או שנוא, וכל אזרח, מעמיד את עצמו לבחירה בכדי להתמנות במקומו. במדינה כזו, ללא קשר לגודלה, יקבל כל אדם קול אחד בלבד – של עצמו. והמנצח מן הסתם יקבל שניים: את הקול של עצמו, ואת הקול של רוה"מ המודח, שאינו יכול להצביע בעד עצמו. כך דרך תרגיל פשוט בדמוקרטיה ובמספרים, ינציח את עצמו השלטון הישן והכושל, ויחד אתו קיבעון הדעות, עוד קדנציה .. ועוד אחת, עד לסוף המר.

זהו בעצם מצבה של מר"צ, מפלגה שאיבדה את דרכה באופן הכי מעורר הרחמים הקיים בפוליטיקה הישראלית. מפלגה בה כמעט כולם מתמודדים לתפקיד ראש התנועה. כל אחד מהם יקבל וודאי את הקול של עצמו (מחנהו), ומי ישלשל את הקול המכריע? ניחשתם נכון. ראש התנועה המודח, יוסי ביילין, ובכך יקבע את המנצח, ינציח את שלטונו, השפעתו ורעיונותיו, שהם בעצם היו הסיבה להדחתו מלכתחילה. כמו ספינה טרופה, מר"צ רואה באופק את אורות המגדלור נוצצים, אך כה חבוטה היא מהשרטונים שבדרך, שמלחי הספינה, נאבקים אלה באלה בכדי להיות הקברניטים על כברת הדרך האחרונה ותמונת הנפת הדגל, כך שאין כלל צוות, ובדרך זו מטביעים את הספינה, להנאתם הרבה של יושבי המגדלור המשועממים.

במציאות כה מגוחכת, ההתמודדות הופכת להיות מגוחכת לא פחות. כבר במערכת הבחירות הקודמת, היינו כולנו עדים לשלטים של מר"צ המעליבים ומקללים את עצמם, תוך התקווה הנואשת, שנבין את הבדיחה, שמעולם לא הבנו, ושנצחק אתם את הצחוק שמעולם לא צחקנו. אולם בכל צחוק יש גרעין של אמת, ואותם פוליטיקאים משומנים ומשופשפים הכירו בכך, כשסיבבו את ידית הדאחקות לדרגתה הגבוהה ביותר. מה שהם לא ידעו, הוא שהכפתור הזה, אינו רק כפתור הדאחקות אלא כפתור ההשמדה העצמית.

הנכס היחידי שעוד עמד לרשותה של מר"צ, היה ההכרה בחולשתה. גם בחולשה יש כוח, וכוחה של מר"צ טמון היה במסכנות, שהזכירה את האמן הרעב שאינו מוכן להתפשר על אומנותו, עקרונותיו וכבודו. הפארסה האחרונה בפרשת בחירת יו"ר התנועה הפכה את המסכנות הזו לפתטיות כבדה המושכת את התנועה עמוק יותר אל המצולות.

יש כמובן אלטרנטיבה, דרך בה מסרבת התנועה שוב ושוב ללכת, ותחתיה בוחרת לדבוק בחממה האידאולוגית. פלג שלה, שינוי, הנוסד מרסיסיה של תנועת מר"צ בחר בדרך הזו, ולמרות שהתנועה נעלמה (בשל ייסודה של מפלגת קדימה), היא השיגה את תמיכת העם, ובצעה שינויים מרחיקי לכת בפוליטיקה המקומית. מר"צ לעומתה, המשיכה לדבוק בדרכה, והאמון שניתן לה מידי הציבור הצטמצם כמספר הפנסיונרים שעוד זכרו לה חסד נעורים, וטרם נאספו לאבותיהם. כך תמשיך התנועה להתכווץ ולהיעלם מן המפה הפוליטית, וחבל.

גם במצעד המועמדים, בולטת המוזרות של מרץ בנוף הציבורי. המתמודד המוביל,חיים אורון, מתהדר בשם סתום ובלתי מובן : ג'ומס, המרמז לציבור את ריחוקו מהעם. בניגוד לביבי, שעם היבחרו, ביקש חזור ובקש מאמצעי התקשורת להשתמש בשמו בנימין, מר"צ דומה למועדון פנימי סגור, שם כל אדם יודע מי זה ג'ומס, מה זה ג'ומס, ולמה ג'ומס הוא ג'ומס ולא אחר. השם כמובן יבדל מנהיג זה משאר עמך ישראל, כשיצטרך לבקש את אמון העם שאינו חבר המפלגה, ואינו בקיא בז'רגון הפנימי שלה. אחרי הכל לשים קול המקבלים בארבע שנים על קרן הג'ומס?? אתם הייתם עושים את זה?

ההפך המוחלט לו הוא המתמודד השני – רן כהן. בניגוד לג'ומס המתבלט במוזרותו, רן כהן, הוא כה כללי בכל מאפיין שלו, החל במראהו, וכלה בשמו, שהדעת מתקשה לקלוט, מהו בדיוק הדבר המייחד אותו מהשאר, ועושה אותו ראוי להנהיג. מעל כל אלה מפוזרת במעטה דק, נימת הקול שלו, המזכירה יותר שכן מועד הבית, הבא לבקש את האגרה החודשית. זהו סוג האדם שרק מלראות אותו, מתעורר בך חשק בלתי נשלט לטרוק לו את הדלת בפרצוף, לפני שיתלונן על הצנרת הדולפת, או יגייס אותך לקרן חיסכון לזיפות הגג. זהו בהחלט לא סוג האדם הכריזמטי, שיסיט את נהר קולות הציבור לכיוונה של התנועה. אלא אם יתחילו להצביע בארץ בטריקת דלתות.

המתמודדת השלישית, זהבה גלאון, הייתה בעלת הסיכויים הגדולים ביותר למשוך את הקהל הרחב, בעיקר משום שהיא צועד בשביל הזהב בין הקיצונים הנ”ל. בה לא מתקיימים שני החסרונות של חבריה: היא בולטת, בעלת שם שהוא קליט דיו בכדי להיחרט בזיכרון, ובולט דיו בכדי שלא להיבלע בהמולה. היא מדברת ברהיטות ונראית כמו רכזת שכבה, כלומר באופן שהישראלי הממוצע רגיל לציית לו, גם באי רצון. אולם באיזשהו דחף מזוכיסטי, החליטו היא או יועציה, להגחיך אותה, ולשלול את מעט היתרונות שהיו לה עד עתה, בתשדיר ההתמודדות המצויר והפתטי שהפיקו עבורה.כעת אִמרו לי, האם אתם הייתם ממשיכים להתייחס למחנכת שלכם ברצינות, לאחר שהיא השתטתה ונחרטה כך בזיכרון, או שהייתם מגניבים צחקוק ילדותי בכל פעם שהייתם רואים אותה במשך יתר השנה?!

המעשה הזה, שהוא המסמר האחרון בארון ההזוי של מר"צ גורם לי לחשוב, שיש בעיה רצינית של שיקול דעת במפלגה זו. בעיה של הבחנה בין נכון ופסול, כאילו שהמפלגה כולה עישנה משהו שגידלה בעציץ בחצר. כמוני מרגישים לא מעט, שפשוט לא מבינים את המהלכים של האנשים הללו המבקשים את אמוננו. המפלגה נכשלת מלהבין, שמצחיק הוא לא בהכרח משעשע או מקובל, ובהחלט יכול גם להפוך לפתטי, ובמר"צ מסתבר יש דרכון חופשי לעבור את הגבול הזה, אני רק מקווה שהדרכון מאפשר להתעשת ולחזור חזרה.