ארכיון דון קישוט:

הפעם אני עם ש"ס. למרות שאני חילוני,אשכנזי, משכיל ורווק ללא ילדים, אני עדיין הולך עם ש"ס. הסיבה לכך היא שבזמן האחרון אני מרגיש שהמדינה כולה החליטה לגייס את הכוח שבידה לא למלחמת חרמה בעוני, אלא למלחמת חרמה בעניים.

שמעתם נכונה. חלפו להם "הימים המאושרים", בהם הממשלה הסתפקה בצמצום קצבאות, או ביטול זכאויות. גם הימים של הסכמה בשתיקה לעוולות קיימים נמוגו כמו בושם זול. כיום עוברים בממשלה חוקים שמשמעותם היחידה היא: עשירים יאכלו בוסר, ושיני עניים תקהינה.

כשמנסים להמתיק צריבה של חוקים אכזריים או בלתי צודקים, יש להשתמש בחומר מדלל. החומר בו מדללים מהלכים אלו, הוא בדרך כלל מניעת רוע גדול יותר או "טובת הכלל”. התירוץ שנבחר למטרה זו כיום הוא "איכות הסביבה". זהו בעצם שילוב כפול של שתי האופציות באריזה צ'נקית-קריספית אחת שמובטח שתחליק בגרון. עם זאת, רתימת המהלכים הללו לעגלה של איכות הסביבה, יותר מאשר שמשקפת צעדים הגיוניים, משקפת חוקים של אנשים נואשים על גבול הטיפשות.

מהמפורסמים יותר בקטגוריה זו של חוקים, הוא חוק הפיקדון על הבקבוקים הריקים. החוק, שנכפה על עם ישראל ללא שום משאל או ביקורת, מאז יומו הראשון ועד ליום זה, עולה לנו האזרחים הון תועפות: מאות מליוני שקלים. מדינת ישראל החזיקה את הכסף הזה עמוק בארנק, ולא תרמה אפילו עשירית למען ניצולי השואה, או כל מטרה ראויה אחרת. כראיה ליעילות החוק, הם מציגים לנו רחובות נקיים, ושדרות נוצצות. ואילו אני כראיה לחוסר יעילותו של החוק מציג אנשים מלוכלכים, מלוכלכים כפחיות ובקבוקים משומשים, הולכים ברחובות על 4 ומחטטים בפחים, הם נלחמים זה בזה לעתים עד זוב דם, על בקבוק יחיד ועל 25 אגורות הנלוות לו.

לצעדים אלו בדיוק נתפרה האמרה הגורסת שאם לועסים משהו די זמן, נעלמים חומרי הטעם וצבעי המאכל, ונשאר רק הטעם "האמתי”. חומרי הטעם או חלום ה"גמול" הכספי, של אגורות ספורות מהחזר בקבוקים, נגוז במהרה. מעטים מאיתנו אם בכלל זכו במהלך השנים ולו באגורה שחוקה אחת ממנו. אולם הטעם שעדיין נשאר בפינו היה ההוצאה הנוספת המתמשכת. אם נסכם אותה, נגלה שבמהלך השנים כולנו איבדנו סכום מכובד לתוך כספות המדינה, ולא קיבלנוהו חזרה כפי שהובטח. בכסף הזה ניתן היה לשכור צבא מנקים מקצועי, עם זכויות סוציאליות עם הכנסה קבועה, ובכך להרוג שתי ציפורים במכה אחת. למרות החלמאות הזו, גם ציפוי דק ושקוף לחוקים, עדיף מכלום. הציפוי מסתיר את האמת ומונע מהסירחון לברוח. החוק החדש שעומד להיחקק, אפילו בציפוי דק ושקוף שכזה איננו זוכה להתהדר.

החוק החדש, שבוודאי ניחשתם גם הוא יעבור ללא דיון ציבורי וללא ביקורת, קובע שכל שקית ניילון בה נשתמש תעלה לנו שקל. כמובן שגם הוא עטוף בשלל הסברים לגבי איכות הסביבה, עתיד ילדנו, והרוע שיסוכל בקלות. אך לפני שארחיב את הדיבור בנושא הנזקים שייגרמו מהחוק הזה, אני רוצה להרחיב מעט על חוסר היעילות שבו.

כל החוקים מקטגוריה זו פועלים באופן אחיד: והוא מיסוי קטן ומצטבר על הפסולת שלנו,בתקווה שמעבר לכמות מסוימת יהפוך הדבר לבלתי משתלם כלכלית. אולם בדרך ליוזמה הזו, הם החליטו להתעלם מהסטטיסטיקה. ובמקרה זה הסטטיסטיקה אינה משקרת.

מרבית האשפה מיוצרת ע"י עשירים. למעשה אדם עשיר מייצר פי ארבע אשפה יותר מאדם עני אם לא יותר . החל מאריזות הפלסטיק בהם הוא קונה את הצעצועים שלו, וכלה במכשירים המיושנים שהוא משליך. לא זאת בלבד, אלא שאדם עשיר הוא האדם היחידי שישליך תוצרת טובה לאשפה, רק משום שיש תוצרת חדשה ונוצצת יותר על המדף. בקיצור אדם עשיר הוא בדיוק קהל היעד לחוקים כנגד זיהום. לעומתו דווקא העניים הם יצרני האשפה הקטנים ביותר משום שהם קונים פחות, וזה שהם קונים פחות אומר שהם ישתמשו במוצר זמן רב יותר, וכאשר לבסוף ישליכוהו, ימשיכו ודאי להשתמש בקופסה טובה, או בשקית חזקה כך שהיא לא תהפוך לאשפה מזהמת.

החוק החדש, החליט להפוך את המשוואה הזו על פיה, בצורה קרה ואכזרית. כיום העשיר יכול להרוס את הסביבה בעבודה, ולחזור לביתו באזור יוקרתי ולנשום אוויר זך, בעוד שהעני שאף לריאותיו את עשן המפעל במשך הלילה באזור הזול. אולם החוק יעלה את המצב מדרגה. העני ידרש לשלם, מתקציבו המצומצם באופן שווה עבור הזיהום שיצר העשיר. בעוד לעשיר הזיהום אינו מהווה אפילו פסיק מתקציבו, ובדרך זו העשיר כלל אינו מתומרץ להצטמצם בזיהום. עם גדילת הזיהום, גם יגדל הקנס לאשפה, והעני ימשיך לבזבז תקציבים הולכים וגדלים. ובעצם יסבסד את הזיהום של העשיר, למרות דרך חייו והוא עצמו כלל אינם הבעיה אלא הפתרון .

לבעיית שקיות הניילון קיימות אלטרנטיבות, שמעולם לא נשקלו. לדוגמה לתת גמול כספי של שקל עבור שקיות שמוחזרות (כמו במקרה הפחיות), ולא עבור שקיות שנלקחות, או חיוב באגרה הזו רק עבור מעבר לכמות מינימום מסוימת של שקיות. כל הפתרונות האלה צצו בראשי בכמה שניות, ולכן אין ספק שהם צצו בראשיהם של הוגי החוק, לכן העובדה שרעיונות אלה לא עלו בשיח התקשורתי אומרת דרשני.

אני יותר מכל אדם אחר מודע לבעיית הזיהום שיוצרות שקיות הניילון. אני אחד האנשים הספורים (באופן יחסי) שיודעים שהחומר ממנו עשויות השקיות אינו ניילון, אלא פוליאתילן. אני מכיר את נתוני ההתפרקות שלו, בדיוק כמו שמכיר אני את שאר תכונותיו. אבל זוהי כלל אינה בעיית חומרים או איכות סביבה, אלא בעיית צדק חברתי. ניסוח מדויק יותר הוא שזוהי בעיית אי-צדק חברתי.

זה אי צדק בהתגלמותו שבארץ ישראל ישלמו הדתיים או היהודים "מס יהדות?”. למרות דעותיי החילוניות אני סבור שאם קיימת מדינה אחת בה יהודי אינו אמור לשלם מס על דתו, ישראל היא המדינה הזו. ובכל זאת, אדם דתי יאלץ לשלם שקל נוסף על שימוש בשקית אחת לחלבי ושקית אחת לבשרי מטעמי כשרות. לפעמים גם יותר עבור קנייה גדולה. זהו מס לכל דבר, ומס כבד למשפחה גדולה. בעיני זה אינו צדק אלא משל כבשת הרש גרסת המאה ה-21.

ישנן דרכים רבות לדאוג לאיכות הסביבה, אך רק דרך אחת להרוס אותה. והדרך הזו היא להשתמש באיכות הסביבה כמנוע כלכלי. לשמור על אנשים הצורכים ממנו יותר מכל, אינה הדרך לקצץ בפסולת הניילונים. להרשות להם לחיות בגן יפה ופורח, ולזהם בעלות נמוכה עבורם, ישיג בדיוק את ההפך. הפתרון הטוב ביותר לבעיה הוא המחזור, וחוק זה לא רק ששולל את המחזור, אלא מעניש את הממחזרים.