ארכיון דון קישוט:

רציתי לכתוב פוסט יפה ומנומק על המצב הירוד של ההשכלה הגבוהה בארץ, אבל אני עצבני מדי היום. את הסיבות לכך אולי אפרט בפוסט אחר. בכל אופן מתנצל אני מראש על התגובות חסרות הסבלנות שלי בפוסט הקודם.

אחת הסיבות המרכזיות לעצבנות שתקפה אותי, היא שביתת המרצים. לפעמים אני חושב שמצבנו האקדמי דומה מאוד לבריה"מ של סוף עידן הקומוניזם. אז, שטפו את חופי ארצנו, כמו גם את שאר חופי העולם, מהגרים סובייטיים עם תעודות יפהפיות עטופות בסרטים כחלחלים מבריקים,שלאחר בדיקה קצרה ע"י שירות התעסוקה ,נשלחו לפנות את האשפה ברחובות ארצנו.

האבסורד בלט לעין, במיוחד בחברה הישראלית של אז, שהתרגלה לראות בתעודת בגרות הישג, ובתואר ראשון הישג מכובד ביותר. כמו פטריות לאחר הגשם, צמחו ציניקנים צבריים שברגע שצמד המילים "תואר רוסי" החליק משפתותיהם, קולם ירד מיד באוקטבה, ועלה מיד בסופו, כאילו ממחיש את פחיתות הכבוד שבדבר – אפילו לעומת תעודת בגרות.

שנים לאחר מכן, הסביר לי מישהו את מקור הבעיה. הוא הכניס גורם נוסף למערכת ההנחות ,והוא שרוסיה היא מדינה ענקית, והרמה אינה זהה בכל מקום. למעשה, המשיך ואמר, רק בשני מקומות: מוסקבה ולנינגרד, התרכזו מיטב המוחות, ואילו בפריפריה, היו מרוכזים בעיקר חאפרים שמצאו עבודה נוחה ומשתלמת, מוקפים אולי באנשים ספורים בעלי שווי אמתי.

החלוקה הכה חדה הזו, בין העלית והזבורית, הצליחה למהול את כל כוחה של מערכת ההשכלה הגדולה בעולם לאפס מוחלט. אפילו במדינה כמו שלנו, שגודלה יחסית לבריה"מ אפסי, הרבו במשך שנים לזלזל באחד המפעלים הסובייטים המרכזיים. לא הועילו כל מרכזי התרבות הרוסית, הפרסים והמאמרים לשיקום התדמית הזו, שעד יום זה סובלים ממנה הבוגרים. הסיבה למצב זה, לא היה מחסור בהשקעה במערכת, ולא חוסר תגמול למרצים או לחוקרים, אלא מבול של בוגרים ברישיון, ממערכות בלתי בשלות שמטרתן היחידה הייתה הענקת תארים מטעמי אידאולוגיה.

היום בישראל, נופלים גם אנו טרף למדיניות זו. אולם אצלנו, לא קיימים מנגנוני התעמולה הסובייטית, ששימשו כמרסנים חלקיים לפריצת הגבולות. אנו לעומתם נשטפים במבול פרסומות למוסדות חינוך, שבמקום לספר עד כמה התואר שלהם קשה ,מסובך ומעל לכל יוקרתי, בוחרים להפיץ מסר חלופי והוא שהתואר שלהם הוא בדיוק כמו של כולם אבל כה קל, שהוא דורש מאמץ אפסי. שהוא לא יפריע פעילות, ואפשר להמשיך לנהל את החיים כאילו כלל לא לומדים לתואר, ושזו הסיבה ולא אחרת, שצריך להעדיף אותם על פני המסגרות המקובלות.

פרסומות העבר למכללת סמי-שמעון, היוו את חוד החנית של המגמה הזו, עם מאפיין קומי (בחור התלוי הפוך וכו'). כיום הם עברו לגל פרסומות חדש (שאפרט עליו בעתיד)..ואת מקומן במשבצת הבושה תפסה הפרסומת החדשה של MLA. בפרסומת זו שאני בטוח שכולכם ראיתם, עולה בחור באווירת שאנטי, שלא ממש "שם על הלימודים”, לבמת המסיימים ומודה לכל העובדים שלו, כולם רציניים ,מבוגרים וחמורי סבר יותר ממנו, על כך שהוא לא היה צריך לעבוד קשה למען התואר בזכותם. המסר דוחה: העולם לא שייך למשקיענים, וגם לא לחכמים, אלא "העולם שייך לתחמנים". יתרה מכך השם של המוסד מרמז שמעכשיו תואר אקדמי ניתן לא באוניברסיטה, ולא בטכניון, ואפילו לא במכללה, אלא במרכז מתנ"סי שכזה להשכלה, שיעביר את התואר בסבבה.

גם אם זהו רושם מטעה, זהו רושם שנשאר טרי בזיכרונם של המעסיקים והתלמידים כאחד: "תמורת סכום הכסף המתאים, כל הבעיות המטרידות יפתרו”. הדברים הללו גורמים לי לתהות, האם גם אם יקבלו המרצים את כל רצונותיהם: העלאה בשכר, ושיפור בתנאים ובמעבדות שלהם, קמצוץ הסטודנטים ,שילכו בכל זאת לאקדמיה המסורתית, יוכל למחות את הבושה של מוסדות כמו MLA?

היו לנו מקרים מעוררי מחלוקת של תארים "אווריריים" בעבר. הייתה כמובן פרשת התארים המפורסמת של השלוחה של אוניברסיטת לטביה, אולם הייחוד בפרשה זו היה שהתארים ניתנו לשם שיפור שכר, ולא לשם קבלה לעבודה, ומה שחשוב יותר הוא התארים ניתנו ע"י מוסד זר ולא ישראלי. כאן, בשר מבשרנו מחלק תארים – בעצם מדפיס כסף, ברישיון מלא, תוך שהוא נסמך על המוניטין שנצבר בעמל ע”י האחרים – רמת האקדמיה בארץ, וממוסס אותו.

.

האם האוניברסיטאות הישראליות, גם הטובות שבהן, יהפכו לטיפה בים התארים, עד לרמה כזו שלא תוכלנה לשקם את המצב בארץ ללא קשר להישגיהן? ימים יגידו. אולם אין להכחיש שבמדינה כמו שלנו, בה לא מובנית בתודעת הציבור הפרדה בין "מוסד טוב”, "למוסד רע", וסומכים על המדינה שלא תסמיך את הבלתי ראויים לכך, המצב הקיים מהווה פרצה הקוראת לגנב.

למעשה זה גרוע מכך, הפרצה לא רק קוראת לגנב, הפרצה מתחרה עם כל הפרצות האחרות על הזכות להקיף את ישבנו של הגנב. כך עוברים להם אינספור גנבים דרך אינספור פרצות, כשהכל תקין ומורשה ע"י המדינה. ממצב בו תואר היה אות כבוד, הגענו למצב בו מחסור בתואר הפך לאות קלון. זה כלל אינו דבר טריביאלי, משום שבמדינה בה השגת התואר היא רק שאלה של כסף, אי השגת התואר, היא שאלה של אופי, יכולת כלכלית, או קשרים.

הגבולות לפרסומות מוסדות הלימוד אינם צריכים להיות חופשים אלא מוכתבים. הסיבה היא לאו דווקא בכדי לבלבל את המועמד, אלא להגן על כלל הציבור, האמור להיות מסוגל להעריך ולקלוט את הבוגר כעובד. קחו לדוגמה את השם MLA בפרסומת. השם מרמז על תואר אמריקאי, עד שמגלים שלמעשה זה קיצור של "מרכז להשכלה אקדמית”. תארו לכם שבא אליכם עובד שאומר "למדתי בMLA”, זה נשמע מאוד דומה ל MIT או UCLA לא כך? קל להתבלבל ולהעדיף במקרה זה את האדם הלא נכון. זו הסיבה שיש צורך בדירוגים וגבולות אובייקטיביים, וביקורת כנגד פרסום מטעה בכדי למנוע אבדן של כסף וזמן יקרים, הן של הסטודנט והן של המעסיק, שיכול להיות גם אנו , האזרחים הפשוטים, שצריכים מידי לשכור רואה חשבון, פסיכולוג או עורך דין וכו' שיטפלו בצרכינו האישיים ביותר.

אחרת אנו נגיע למצב בו חזיתי כיום...