ארכיון דון קישוט:

בחולצה שחורה ובחיוך קטן וממזרי המציץ תחת תלתלי ג'ל, ניתח במשך שנים יאיר לפיד את הסוגיה חסרת המענה: “מהו ישראלי?". אלו מאיתנו, שלמדו מתמטיקה, יודעים שישנם דרכים רבות להגדרה. כה רבות הן הדרכים, שקל ללכת לאיבוד בסבך האפשרויות. גם אנו כיום מתלבטים בשאלה הזו לא מעט. בערי ישראל חולפים לפנינו בסך, שלטים מפוחמים,על דפנות אוטובוסים, שמזכירים לנו, שישראלי אמתי לא משתמט, לא מפר שבת, לא מצביע שמאל, לא מצביע ימין – רק מרכז, לא תומך במורים התובעניים, לא תומך בממשלה האדישה וכן הלאה. אם היינו מקיימים את כל האיסורים הללו הדבר היחידי שמותר היה לישראלי אמתי לעשות, היה רק לשתות מים מהבוקר עד הערב. תיקון, גם זה היה אסור, כי שכחתי להוסיף שישראלי אמתי לא תורם לייבוש הכינרת.

זוהי בעצם אחת הבעיות העיקריות בהגדרה של "ישראלי אמתי": כל כך הרבה "לאווים”, וכה מעט "הנים”. המציאות הזו הכתה בי כשצפיתי במהדורת החדשות. הבנתי אז כי הדרך בה אנו מגדירים ישראליות רחוקה מהחד משמעות בה אנו מעוניינים. כתחליף אנו מגדירים ישראליות למרבה האירוניה בשיטת הסנדוויץ' הטוניסאי: ישראלי הוא בעצם חתיכת בשר הלכודה בין שתי פרוסות לחם.

הפרוסות, שתיהן, הופיעו לפני במהדורת חדשות אחת. האחד היה לב לבייב, והאחרת בר רפאלי. שניהם סיפורי הצלחה, ושניהם בסופו של דבר מפחי נפש. מתיחת קו מאכזבה של אחד, להצלחה של אחר, ולהפך, יוצרת איקס שמרכזו מהווה נ"צ ליצור החמקמק הקרוי "ישראלי אמתי", החי בין אכזבה להצלחה.

אנשים רבים הצליחו בג'ונגל העסקים הבינלאומי, חלק משמעותי, מחזיק אפילו בתעודת זהות כחולה. אולם דומה שלב לבייב, שובר את התדמית שיצרנו בדמיוננו לאדם שכזה. הופעתו מזכירה יותר אנטי גיבור. את הקול המתלהם המביע מסרים לקוניים וברורים, החליף בחופן קסם מרכז אירופאי חלקלק של פקיד עם קביעות. חליפה שמרנית וקשר מוקפד בעניבה מרככות אפילו פני בטטה חיוורות ותשושות כמו שלו, הפה שבמרכז הוא מכונת ירייה, אך כזו המופעלת בחסכנות. קולו מצליח רק בקושי להתעלות על האלט הנשי, ולהזדנב מאחור לשיירת הטנור הגברי, כשהוא מנסה להרגיע את שבעת מליון הפיות הפעורים שהשאיר בבית. “לא עזבתי,” הוא אומר "זו רק נסיעת עסקים” הוא מרגיע בקול סבלני אותנו הילדים הנאחזים בכנף בגדו כל הדרך ללונדון. “אני עוד אחזור” הוא אומר לפני שנחתך קולו בחמיצות, ועיניו מביעות הבטחה הורית והבנת הצער כמו שרק בן משפחה יכול לחוש. קשה לנו לדמיין אותו בחדרי ישיבות מעושנים, נלחם מלוכלך בטובי מוחות עולם העסקים, למרות שבמקום מסוים אנו מרגישים, שדווקא זהו החלק המעניין שבאישיותו, אנו מתמכרים לאשליה שהוא מציג. כל אלה מצליחים להפוך את לבייב לדמות מרתקת, המעניקה השראה לכולנו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לסמן לעצמו לפחות דבר אחד בו הוא עולה עליו, ובכך לברוח ממפלצת רגשי הנחיתות, אך כל אחד מאיתנו יודע שבמערך הכולל, לבייב ינצח באופן מוחלט.

ההצלחה של לב לבייב היא כספית אמנם, אך יותר מכך ההצלחה של לב לבייב היא ישראלית. היינו רוצים להאמין שההצלחה של לבייב היא ההצלחה של ישראל – של כולנו, משום שבישראל החל את דרכו, וצבר את כל כספו. במובן מסוים אין יותר ישראלי ממנו: דתי דובר עברית, ששירת בצבא והחל את דרכו מלמטה. אך כל הסופרלטיבים האלה, רק שמשו כתפאורה בוהקת לצל האכזבה העמוקה מכך שבוקר בהיר אחד, החליט לבייב לעזוב את הארץ ולטוס ללונדון שטופת הזרקורים.

ישנם פרמטרים רבים לנתח את ההשפעה של ההחלטה הזו עלינו. האלמנט הרגשי שכה נשחק בתקשורת, הוא רק אחד מהם. האלמנט החשוב יותר, בו הוא נאחז פעם אחר פעם בהסבריו הוא ההיבט העסקי. עם כל האודם והמסקארה, ישראל לעולם לא תהיה אמריקה. כעת מתמודדים אנו עם המציאות העצובה, שאפסו הסיכויים שישראל תהיה אפילו אירופה. כמו אישה זנוחה ומאוהבת, מביטים אנו באדם שבמאמץ כה רב ניסינו להחזיק ולאהוב, בורח לחיק מאהבת זרה ומפתה, והלב נשבר. לאו דווקא בגלל האבדה הכספית, אלא האבדה הערכית.

גם התנהגותה של בר רפאלי, גורמת לנו רגשות שכאלה . אם אוסקר ויילד היה חי היום, ולא היה טומן לסתו בכר, אין כל ספק שבר רפאלי הייתה ההשראה לסיפורו, "דיוקנו של דוריאן גריי" על היופי הבתולי שנשחק בתהפוכות החיים. בר רפאלי היא ההצלחה הישראלית האולטימטיבית – מהבחינה הוויזואלית; התשובה האנושית המוחצת לפרסומות הנושנות של מועצת הפרות והירקות. פרי בשל שגודל כולו בארץ הקודש תאווה לעיניים. הפרי הבשל הזה שיינגס ויילעס וירד לעומקם של לועות גויים, יתפרק שם לאלפי מרכיביו כמו רבים לפניו, לתפארת מדינת ישראל. הכל היה נעשה בחיוך מאשר מצידנו , אילו רק הייתה בר מכבדת אותנו בשנה ושמונה חודשים של ענטוזים במדי זית מול רס”רים משופמים. כך לא היה נשלל מאיתנו כעת הסיפוק החולני, לראותה בחו"ל הולכת בדרך כל בשר (לבן). החלב נשפך כבר, ואת הסיפוק בלגימתו קיבלו היושבים בניכר. ככל שהיא עושה חייל מעבר לים, רבים הקולות הישראלים הכועסים, על הקלות שבהשתמטות על שקר החן והבל היופי, לא מודעים לכך שבעצם הם כועסים על עצמם.

שתי הדמויות הללו – הגוף והנפש אם תרצו של ההוויה הישראלית, אוחזים כפרוסות בפיסת הנקניק הישראלי משני צידיו, ותורמים יותר מכל להרגשתו הקלסטרופובית. הוא רואה ומרגיש את האווריריות שעוטפת אותו, את החורים בפלקט הדמויות שהם מציגים, ולמרות זאת אינו יכול להשתחרר. הוא זקוק להם שיגבילו אותו, ויזכירו לו את מקומו, ואת יתרונותיו, ולשם כך הוא מוכן להשלים עם הכאב שבחסרונותיו.

כך יושב לו הישראלי, מוגדר היטב בין שתי חומות אלה ומרגיש כמו כדור במשחק פינג-פונג תקשורתי. הוא רוצה את הכסף של לבייב, את היופי של רפאלי, את ההצלחה של שניהם, ויחד עם זאת, הוא רוצה להרגיש ישראלי אמתי, שזה בדיוק הדבר שהוא מונע מאותם דמויות חיקוי. האם יש פלא שאנו עם מפוצל שכזה?!