ארכיון דון קישוט:

אולי זו תרבות ההייטק בה רואים אנו את התגלמות הישראליות, אולי אלה כתפינו הצרות מלשאת גם את עולם של הפלסטינים. תהיה הסיבה אשר תהיה, אין מנוס מההרגשה, שהתרגלנו להתבונן בעולם הפלסטיני בכלל ובעזה בפרט במנטליות של קופסה שחורה: לא מעניין אותנו המתרחש בתוכה, ובלבד שעבור הקלט המתאים, יתקבל הפלט הרצוי.

המנטליות למרבה הצער הזו התפוצצה בפנינו פעם אחר פעם. בכל דור נשבה מכיוון עזה צפונה רעה אחרת , אך אנו, במקום לבחון את מרכיביה של הקופסה השחורה, ממשיכים לדבוק במנטליות הנפסדת הזו. אך את ההיסטוריה לא ניתן להאשים במחסור בחוש הומור, ובדוגמה הזו, אנו שרצינו לנהל את עזה "בשלט רחוק" מגלים שדווקא עזה היא זו המנהלת כך אותנו במשך ארבעה עשורים לפחות.

השקט בעזה או המחסור שבו, משמש כסיבה העיקרית לבחירה או הדחה של ראש ממשלה ישראלי. בדיוק באותו האופן בו היינו רוצים שיהיה בעזה. ראש הממשלה הישראלי הנבחר כתוצאה מסיבות אלה, מעוניין בשינוי פניה הכלכליים של מדינת ישראל, לא פחות מאשר מעוניין הוא בפן הביטחוני, וכך באופן עקיף נקבעת בהתאם למצב הרגיעה בזרע הפורענות שצומח בעזה מדיניות כלכלית וחברתית.

בעזה לעומת זאת, מתרחש תהליך הפוך. למרות מיטב מאמצנו. ככל שישראל דבקה בשיטת המקל והגזר, התוצאה הייתה הפוכה. אבו-מאזן הלך לבחירות עם הישג ההתנתקות המשמעותי באמתחתו... והפסיד. למעשה הפסד היא מילה קלה מדי לתאר את הכישלון. “תבוסה מוחצת" היא מילה מתאימה יותר.על כל מושב בפרלמנט שהשיג אבו-מאזן בקושי, השיג החמאס בקלות שניים.

למרות זאת, ולמרות ארבעה עשורים של ניסיון מר, עדיין מנסים לשכנע אותנו בתקשורת, שמניפולציה כזו היא הדרך הנכונה. הביטוי "צריך לחזק את אבו-מאזן" רכש מזמן מקום של כבוד בניבון הישראלי. וככל שאנו מנסים לחזק אותו, דומה שכך הולך אבו-מאזן ונחלש. מה שבאופן בלתי נמנע גורם לתקשורת לשכנע אותנו להגביר את מאמצי החיזוק... במעגל קסמים נצחי.

חלמאות זו לא נעצרת במחסום קרני, אלא ממשיכה אף מעבר לו. בכדי להפעיל את הקופסה השחורה הקרויה עזה, מגייסים אנו קופסה שחורה נוספת, הקרויה מצרים, ומחברים אותן בטור. אנו מנסים לטפל בקלט המצרי, בכדי שישיג את התוצאה הרצויה בעזה. אך מסתבר, שגם מצרים היא עצם מסובך הרבה יותר, וגם במגעים עמה מתרחשות תופעות בלתי רצויות.

הייתי יכול להמשיך, ולספר על תוספות מעניינות יותר למערכת המעוותת הזו, המגיעות עד לוושינגטון, אבל אני סמוך ובטוח שחדי העין שבנכם הבינו, שבעצם ב-3000 שנה לא התקדמנו הרבה . מאז סדר פסח בו ניסינו לטפל בחד-גדיא פוחז על ידי חתול וכלב ומקל ומים , וחד-הגדיא הזה, המשיך לפעות בלעג בפרצופנו, לא שינינו את דרך הפעולה שלנו, אלא חיכינו שהגדיים יהפכו לתיישים, ובתהליך אבולוציוני מוזר, התיישים הפכו לגויים, עד להתמוטטות הבלתי נמנעת.

זה קרה לפני כמה ימים: מבול פלסטינים חצו ללא ביקורת את הגבול למצרים. המספרים הלא-רשמיים מדברים על כ350,000. במקום יציאת מצרים, קיבלנו בכיוון ההפוך את יציאת עזה. היוצאים, לובשים תלבושות המזכירות את יציאת מצרים, נושאים בידיהם את דברי הערך הבודדים שנותרו להם למטרת סחר חליפין. הם הולכים בסך, בראש מושפל, עטופים בכפיות ובתכריכים המתנופפים ללא קצב ברוח החרישית. פתאום עברה השיירה גבול דמיוני בחול וכאילו שגל הדף תקשורתי התפשט ברחבי ישראל. יותר משהזכיר הדבר את כישלון הקונספציה, הוא פער אשנב נדיר להלך הרוחות בעזה – לאותה קבוצה דמוגרפית שנדיר שאיתה באים אנו במגע יומיומי.

המנהיגים הפלסטינים הם האנשים אתם באים אנו במגע שכזה, הם מהווים למעשה את הממשק שלנו לעזה. אנו רגילים לשמוע את אדוני האזור, שכל אחד מהם מחזיק בהון בלתי מבוטל, מנסים בחיוך מלאכותי להמחיש את מצב המצוקה של נתיניהם כאילו שלהם הוא. הניסיון כמובן נכשל פעם אחר פעם, ואתו עולה על שרטון כל רגש של אמפתיה שאנו כישראלים מסוגלים לגייס. עתה, חופשיים מהצל הבלתי נראה הזה, ובשצף היכול להתלוות רק למים העוברים דרך סכר פרוץ, מוכן האדם ברחוב העזתי להביע את דעתו על המצב שאליו נקלע.

המדגם ה(בלתי) מייצג של האנשים המוכנים לוותר על מקומם בזרם העגום הזה הנע באטיות למטרה, הורכב מאנשים מכל קצווי הקשת הפוליטית. היו בו אנשים שהמשיכו לשחוק את המילה כיבוש, בניסיון לגרום לה לפרוט על מיתרים נסתרים בלבנו. היו גם אנשים שפשוט דברו על מצוקותיהם. היו כאלה שדברו בכעס, והרבו להישען על האפוקליפסה שהמשטר הקיצוני של החמאס ממשיך להבטיח להם. הם הביטו שם בחולות תחת השמש הקופחת בעדשת המצלמה המנצנצת, לא הסתנוורו. בעין בוטחת שפכו את חמתם מעל גלי האתר. אך את לבי שבתה דווקא מישהי אחרת, שבלטה על הרקע המתלהם הזה.

גם היא הייתה עטופה בתכריך שחור וכיסוי ראש מסורתי, שעטף את כל מידותיה, וכשבאה מבטה היה נעוץ בקרקע כל הדרך עד למצלמה. כשהגיעה הרימה את פניה, וחשפה פנים חיוורות ופשוטות –אך נחושות. היו אלה סוג הפנים שנבלעות בקהל. אבל באופן משונה, דווקא כאן על גבי חולות מעבר הגבול של רפיח, אל מול התשוקה לדעת מה חושב הפלסטיני הפשוט, היוו פנים אלה הוכחה שאין לערער עליה,שהיא הפלסטיני הפשוט שחיפשנו אחריו. היה לה אף בולבוסי שעמד עקום באמצע הפנים מטיל צל ארוך וכבד תחת עינה הימנית , כמו פצע. היא דיברה בקול שקט ומדוד. רוב הזמן, הקול נשמע כמו יללה של חיה פצועה ולעתים דומה היה שנשבר לנעימה של כעס. היא לא הניעה את ידיה רבות, אך כשזזו, הן הפתיעו בדינמיות שלהן. כאילו היו פטיש שנעץ את טיעוניה עמוק יותר בתוך הקופסה השחורה. “מה עשיתם לנו" צעקה, והניפה את ידיה מעלה תוך כדי מבט של כאב "שנים שלא ראיתי את בני משפחתי". חיכיתי שתבטיח לנו הישראלים, כאב, וסבל על שנגרם לה, אך היא המשיכה "אין לנו תרופות, ואין לנו אוכל–", ואז המצלמה חתכה, יללות תמיד חורגות מהסאונדבייט המוקצה לידיעה חדשותית, ואני נותרתי המום. כל כך הרבה כאב וכל כך מעט זעם.

רוב הסיכויים שלא אראה אותה שוב בטלוויזיה. בוודאי עשתה את קניותיה וחזרה לביתה בלב כבד. אבל למרות היאוש הרב מהסכסוך המתמשך, העובדה שאדם כמוה – פלסטיני מן השורה. מסוגל לסבול כל כך הרבה, ולא לשנוא, נוטעת בי תקווה שיש אור בקצה המנהרה. אולי אם היינו לוקחים את הזמן להביט פנימה אל תוך הקופסה השחורה, היינו מוצאים עוד אנשים כמותה שיזרזו את השלום.