לא על כך שאהוד ברק הפר
את החלטתו כולנו כועסים,
גם לא על כך שלא "יצא
גבר". הדבר
שמעלה את חמתנו הוא העובדה,
שברק, בסירובו
לפרוש מהממשלה, הפך
בעצם לקש האחרון,
שווידא שגבו של הגמל יחזיק מעמד לזמן
רב מדי.
מהיום הראשון בו עלה
אהוד מחדש על בימת הפוליטיקה המקומית,
לגלגו הלשונות,
שאפשר להפריד את הפלולה מהאדם,
אבל אי אפשר להפריד את האדם מהפלולה:
אותו כתם מסתורי שפעם אחר פעם משך את
תשומת הלב, וגרם
לאנשים להתרשם מאהוד ברק כערמומי וחמקני,
השאיר בלכתו מכתש ענק שרק מעצים את
ההרגשה הזו.
אהוד ברק היה ונשאר חידה
בפוליטיקה המקומית,
גם לאחר כ-13
שנים. הוא
הגירסה הפוליטית לג'ים
קרי: האיש בעל
אלף פרצופים.
בטחוניסט, איש
עסקים, צבר,
סחבק ובאותה השעה איש הסוגר עסקאות
אפלות הרחק מעינו הפקוחה של הציבור.
כשהוטחה בברק ההאשמה בנוגע לנטישת
החיילים הפצועים באסון צאלים ב',
נטה עם ישראל לקבל את ההאשמה,
למרות קורות החיים המרשימים,
הסיבה הייתה נעוצה באנרגיה שהקרין
שעה שצעד בבטחה לעבר הפוליטיקה.
אנרגיה הפוכה לישירות שהורגלנו בה,(גם
באופן מזוייף)
מקודמיו.
הסיבה שלמרות כל העובדות
הללו, אנו
מופתעים מדפוס התנהגות "ברקית"
טיפוסי, לא
נעוצה באהוד ברק,
אלא בנו.
דוסטוייבסקי אמר פעם:
“העוני אינו פשע,
אלא הקבצנות".
את הקבצן מגרשים מכל פינה בה הוא מבקש
פרוטות, מתעלמים
ממנו באמתלות שונות,
מבטיחים לו הרים וגבעות,
ולבסוף בקושי נותנים גרגר חול מסכן
מכל אלה, וממציאים
סיבות שונות ומגוחכות לתרץ זאת.
אם הדברים האלא אינם מזכירים את היחס
לו זוכה עם ישראל שהצביע במשאלי עם בעד
התפטרות אולמרט,
וקיבל לבסוף את "הפטרת
ברק", האשמה
אינה בכותב.
הסיבה שעםך ישראל זוכה
ליחס של קבצן, נעוצה
בעצם ההגדרה של קבצנות.
קבצן אינו אדם חולה או משוגע ובניגוד
לשמועות הוא גם עצלן אינו.
למעשה, הדבר
היחידי שמבדיל קבצן מ"אדם
נורמטיבי" הוא
המטבע. אותה
פיסת נחושת משוננת בקצה,
היא הדבר שמשלח אדם אחד למגדל השן
הפוליטי, ואת
האחר לעמוד בקרן רחוב עם פתק המסביר את
מצוקתו. מטבע
אינו מונח ערטילאי אלא מוחשי ביותר,
הוא המפתח לחיים טובים,
לכוח ולהשפעה.
והקבצן שאין בידו מפתח זה,
נשאר נעול בחייו חסרי התקווה,
למרות שיש לו את האמצעים הדרושים לספק
מוצרים שווי ערך:
עבודה פיזית ביטחון וכו'.
לאור הדברים האלה,
בואו נתבונן בעצם במטבעות הפוליטיים
הנפוצים/מונפקים
במדינת ישראל. המטבע
הפוליטי הבסיסי ביותר הוא פתק ההצבעה.
מדינת ישראל מחלקת לנו בעצם פעם ב-4
שנים כסף פוליטי שכזה,
ומפרסמת מחירון לקניות:
אחוזי חסימה,
הסכמי עודפים שיריונים וכיוב'.
אם נסתכל באופן אובייקטיבי,
נראה שכל אחד מאיתנו מקבל אחד חלקי 7
מליון מהכוח.
במונחים כספיים זה אגורה של אגורה של
אגורה... ועוד
לחלק לשבע. אין
תמה אם כך, שגם
הפגנה של מאה אלף אנשים אינה אלא טיפה בים
הממון הפוליטי שאינה יכולה לקנות דבר בעל
ערך.
המטבע השני המצוי
בפוליטיקה הישראלית כבר אינו אגורות אלא
שקלים. הוא נמצא
בידיהם של חברי המפלגות,
הזוכים פעם ב-4
שנים להשפיע על רשימת המפלגה ועל
המחירון עצמו. ניתן
בעצם להשוות אותם לאותם האנשים הגוזרים
קופונים מהעיתון.
הם כבר אינם מוגדרים קבצנים אלא
"עניים".
הם זוכים למידה מסויימת של כבוד.
ההבטחות אליהם ,
או לפחות חלקן מקויימות,
אולם אליה וקוץ בה,
כל עני רוצה להיות עשיר,
ולוקה בחוסר סיפוק כרוני,
ולכן למרות הקירבה הכספית בין העני
לקבצן, האדם
המזלזל בקבצן יותר מכל אינו העשיר אלא
דווקא אותו העני.
וכך השקלים שבארנקו של העני,
חבר המפלגה לא יצטרפו לאגורות של
הקבצן, אלא
למטבעות הזהב של העשיר וישרתו את מטרותיו.
.
בין השקלים של העני
ומטבעות הזהב של העשיר,
קיים מעמד נוסף.
בו נמצאים אנשים המחזיקים במטבעות
כסף. אלה הם
חברי מרכז המרכז,
ובהם כבר צריך להתחשב.
מה שמייחד מעמד זה מהשאר הוא "הגן
הנפוליוני",
המתבטא באשליות
גדלות.
אנשים אלה
סבורים באמת ובתמים שהם משפיעים על מצבה
של המדינה לטוב או לרע.
ניתן להבין
אותם במידה מסויימת.
הם מזהים את
זיק ההכרה בעיני הפוליטיקאים,
והחיוך החטוף
שבעקבותיו,
שעה שהם רואים
אותם עוברים לידם,
הם גם זוכים
להאכיל אותם בשמחות ובאירועים.
הם רואים אותה
בחולשתם בעוד פרשני החדשות מדברים על
עוצמתם,
ומחייכים חיוך
ערמומי.
לעיתים הם מצליחים להשפיע על ההחלטות,
דבר המזריק תחושת כוח ואופוריה מחודשת
ומועצמת פי כמה מערכה האמיתי לעורקיהם
עתירי החומוס והטחינה,
אולם כל הדברים האלה מטעים.
בעצם השפעתם אינה חורגת מגבולות שווי
ההון הפוליטי שבידהם קרי הכוח במפלגה,
והידידות ,הגורמת
להם לחשוב שכספם מוכפל בתוכניות חיסכון
מבית עדי אשכנזי,
אינה אלא פגם נפוליוני.
הנפוליונים האמיתיים –
בעלי התריסין עם מטבעות הזהב,
הם הלוביסטים,
מאחוריהם נמצא כוחה העיקרי של המדינה:
בעלי ההון השונים היכולים להרשות
לעצמם להעסיקם. זו
הסיבה שכקניינים האישיים של בעליהם,
הם רצים ועורכים מסע קניות ברחבי
הקניון הגדול הקרוי בית הנבחרים.
"רוצה להפריט חברה ממשלתית?
אין בעיה, רק
שלם את המחיר – במבצע,
רק היום"
אומרים להם,
והם בשמחה מוציאים את השק ומשליכים
מטבעות אחדים המצלצלים בלעג לרגלי הח"כ.
וח"כ זה
מתכופף מרים את השקיק ובחיוך מוסיף:
"יש מבצע, גם
הורדת מע"מ",
הלוביסט שוקל,
וזורק עוד מטבע אחד אחרון...
הולך וממלמל:
"כלבלבים וילדים אסור לפנק”,
כך לימדו אותו במזרח אירופה.
במציאות כזו,
המשאלים שעורכת גברת מינה צמח,
אינם יותר מ-wish
list, אותו הטופס שכולנו ממלאים באתרי
קניות אלקטרוניים,
בתקווה שאי פעם משאלותינו יתמלאו.
לכן אין פלא שרק בערב בחירות:
כלומר כשיש חלוקת כסף (פוליטי),
זעום ככל שיהיה,
ה-wish-list קורן
עור וגידים, והופך
למשהו כמעט ממשי,
כי כמה בעצם אפשר לקנות עם אגורה
מאגורה מאגורה ...
לחלק שבע.
לכן,
אין להאשים את אהוד ברק,
שבחר בעסקה המשתלמת ביותר פוליטית,
אלא את עצמנו שאין לנו הון פוליטי
לשלם לו. אחרי
הכל, לעבוד
בחינם למען המדינה ?
את הוא כבר עשה 30
שנה (בצבא),
עכשיו גם הוא רוצה להרוויח משהו.
מה לא מגיע לו?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
