ארכיון דון קישוט:

כשאני שומע את נתניהו והאופוזיציה, מדברים על כך שהפלסטינים ושאר עמי ערב כבר לא מפחדים מאיתנו , אני מחייך. כשאני שומע את אותם אנשים מדברים על "החזרת כושר ההרתעה לישראל" אני צוחק, אך אז פתאום מגיע הרגע בו אני מבין שהם לא אומרים את זה ב"ארץ נהדרת" אלא במהדורת החדשות המרכזיות ואז על לחיי זולגת לה דמעה מקצה עיני השמאלית.

כמה נעים להתרפק על הצלחות מלחמת ששת הימים. זוהי נוסטלגיה וורודה. מפתה עד מאוד לשבת בכורסת העור הרוטטת מול טלווזיה 40 אינטש, להחזיק ביד אחת את השלט ובשניה שוקו עם מרשמלו, ולהיזכר באותם ימים מפוארים. אולם נוסטלגיה אינה רק הזיות נעימות. הרבה לפני שהמילה נוסטלגיה שימשה לתאור זקן חביב כסוף שיער במקטורן משובץ ממרכז אירופה שמאכיל מכף ידו יונים בגן הציבורי , היא הוגדרה על ידי ממציאה כמחלת נפש – התרפקות על העבר המונעת תפקוד תקין בהווה. לצערי, יותר מדי מנהיגים נוסטלגיים חיים ביננו, והפתרונות בני 40 השנה שהם מציעים, אותם פתרונות שיחזירו אחורה את הגלגל, יעילים בדיוק כמו אנטיביוטיקה מיושנת.

כושר ההרתעה, הפורץ כפופקורן מכל הרהור נוסטלגי שלהם, היה ואיננו עוד. הסיבה לכך אינה יופי נפש בו מאשים הקיצוני את המתון, אלא דרכו של עולם. זו עובדה פסיכולוגית ידועה כי השוט המוצג לראווה מפחיד הרבה יותר משוט מצליף. בעבר לבקשת הקיצוניים, הינפנו כל כך הרבה שוטים, כמו אנטיביוטיקה לעת מצוא, וגידלנו זן חדש של אויבים שיודעים מה נדרש בכדי לעמוד בעוצמת הכאב. הבעיה כבר אינה העוצמה בה יוכו, הבעיה גם אינה ההגנה שנהנים ממנה מנהיגיהם. כל אלה בעיות שטחיות. כושר ההרתעה של ישראל סובל מבעיות בהן אף מנהיג לא מוכן לטפל. במקום זאת מעדיפים המנהיגים "להחזיר עטרה ליושנה“. אולם העטרה דהתה והשיער האפיר, ובכל זאת, בעיני המנהיגים, זיכרון העבר מחדיר בחלום רוח חיים, עד כי הם שוכחים שבעצם בחלום הם נמצאים.

זה לא שהערבים לא מפחדים מישראל, הם פשוט הבינו (אחרי 40 שנה) שגם ישראל מפחדת ממישהו. המישהו הזה הוא האיחוד האירופי וארצות הברית. מדינת ישראל בחרה להסתמך כלכלית על שני מקורות אלה, וההרעדה של עמודי התווך הללו היא התשובהן שלהם להרתעה הישראלית: הם פונים לאותם הגורמים בבקשה להכין שוט להצלפה באחוריה של מדינת ישראל פעם אחרי פעם.

הכואב מכולם הוא השוט הכלכלי. כשליש מהתוצרת הישראלית משווקת לאירופה. ראש הממשלה הנוכחי, ומתחרהו המרכזי (ביבי), חרטו על דגלם את הפיכת ישראל למעצמה כלכלית. חרם על 30% מתוצרת המדינה יכול לשלח את השוק הישראלי לסחרור דומה למצב השוק הפלסטיני. אין ספק שזהו שוט יעיל. הדוגמה הבולטת ביותר לכך, היא פעולתו של אולמרט בתפקידו כשר התמ"ת, שנכנע לתכתיבי השוק האירופי, והסכים לסמן באופן שונה את התוצרת המיוצרת בשטחים, ובעצם להודות בעולם שהשטחים אינם חלק מישראל. הוא אומנם אמר שממשלה תפצה את המתנחלים על ההפסדים, אך הדבר המחיש את הכוח העצום בו מחזיק גוף זה, בו לעולם הערבי יש שליטה איתנה.

צעדים כגון אלה אמנם יעילים, אך פעולתם לוקחת זמן רב. זמן עד שיעברו החלטות שכאלה בפרלמנט האירופי המסורבל, זמן עד שתתחיל ההפעלה שלהם, וזמן עד שהמחסור יתחיל להיות מורגש. כל אלו הופכים צעדים אלה ללא מתאימים לבקשות דחופות כגון הפסקת תקיפות, או הגדלת סיוע הומניטרי. למרבה המזל, קיים גם ערוץ לפעולות מהירות כגון אלה: בעולם קיים איחוד אפקטיבי יותר של ארצות, בו תלויה מדינת ישראל באופן הרבה יותר נואש מאשר באיחוד האירופי. לאיחוד זה קוראים ארצות הברית. אומנם קשה להם כרגע למשוך בחוטי המנגנון הזה, באותה הקלות כמו באיחוד האירופי, אך משנה לשנה מושגת התקדמות יציבה בנושאים אלו.

כל הדברים הללו מוכיחים, שישנו טעם לפגם בכל הקונספציה של "כושר הרתעה". בכלל, כושר הרתעה הוא כלי שלא צריך להימצא בידיו של צבא. כושר הרתעה הוא כלי של משטרה, הוא כלי של סמכות עליונה – כמו אבא ואמא. האם מדינת ישראל רוצה, צריכה או חייבת, להיות השוטר של המזרח התיכון? או הבנקאי שלו? שלא לדבר על האבא והאמא שלו, ולדאוג לכל מחסורו? כבר עכשיו ניצבים אנו מול הפירות הבאושים של פרדיגמת "כושר ההרתעה". טענות החמאס והחיזבאללה, אינן טענות אפקטיביות בתחום הדיפלומטי. כמנהיגים הם כישלון מוחלט. העמים שעליהם הופקדו סובלים מהתדרדרות מתמשכת, רדיפות וכישלון כמעט בכל תחום אפשרי. אך מהו התירוץ שהם נותנים לעמם : “הצלחנו להגניב פיגוע/חטיפה תחת אפם של הישראלים" , “אנו לא מפחדים", "השוט לא כואב כל כך – אנו מחזיקים מעמד וממשיכים להילחם", “זה כואב גם להם, אנו מרתיעים אותם (ועדת וינוגרד) “ או בקיצור,” האסטרטגיה שבחרה ישראל לא עובדת עלינו יותר“. המדהים הוא, שהטיעונים האלה עובדים. אותם העמים לוגמים תירוצים אלה בשקיקה. החיזבאללה הוא חלק מהממשלה הלבנונית, החמאס נהנה מרוב בפרלמנט הפלסטיני. כל אלו מעלים את השאלה, אם ישראל לא הייתה מעלה על נס כה רם את כושר ההרתעה שלה, באיזה הישג בדיוק היו יכולים אותם מנהיגים כושלים לנופף מול עמם הזועק?!

אך במקום לבחור באסטרטגיה אחרת, מתעקשים מנהיגנו לדבוק דווקא בזו. הסיבה ממשלא ברורה לי. במשף 19 שנים תפקדה ישראל ללא כושר הרתעה. ובכל זאת זה לא מנע ממנה להשיג את הניצחון הגדול בתולדותיה. ישנם אפילו ציניקנים שיאמרו, שדווקא חוסר כושר ההרתעה, הוא הדבר שאפשר את הניצחון הגדול כתוצאה משאננות מוגזמת של הצד השני. כך שכושר ההרתעה כנראה אינו כה חיוני כפי שמנסים המנהיגים להציגו.

מנהיגים המדברים בערגה על "כושר הרתעה“, ומשננים ססמאות בנות עשרות שנים. אינם יותר מאשר שוטים נוסטלגיים, על כל המשמעויות הפסיכולוגיות הכרוכות בדבר. ואם עולה הדבר בנזקים ברכוש ובנפש, על ראשם הוא הדבר. אין זה כלל אומר שצריך לזנוח את קונספציית כושר ההרתעה, אך צריך להקטין אותה לכוחה האמיתי, והכוח של מדיניות הרתעה, בין שני עמים שחיו אחד בתוך התחת של השני במשך 40 שנה הוא קטן הרבה יותר מכפי שהם רוצים שנחשוב.

כושר ההרתעה הפך לאליל חלול במאהל של אתאיסטים. אף אחד לא מאמין בו, וכמעט כולם זוכרים בבוז את הימים בהם האמינו בו כולם פרט לנו. אך אנו, הכוהנים הגדולים שהיו אמונים עליו, שנהנינו מהחיים הנעימים בצילו ומהמעשר, מתקשים לצעוד אחד צעד קדימה ולהשתנות. במציאות כזו אין מנוס מהשאלה: “האם היגענו למצב בו מחסור בכושר ההרתעה מרתיע אותנו? ". אם כן, הייתכן שהפכנו חזרה מעם לוחם לעם קורבן?