ארכיון דון קישוט:

היה אחד הפוליטיקאים הממולחים בפוליטיקה האמריקאית, שהנפיק תחת לשונו את מה שהפך ברבות הימים למטבע לשון עממית: Choose your battles. מעטים הם האנשים שיודעים מיהו, כי זוהי דרכו של עולם: כשאדם יוצא בהברקה נחמדה, כולם מנכסים אותה לעצמם, בעוד הממציא האמיתי נדון לשכחה. כשהההברקה מעולה מדביקים את התואר "עממי" לידה . הכינוי הזה מציין שהיא הפכה לנחלת הכלל, ולקונצנזוס. לעומת זאת, במקרה של רעיון גרוע אפשר לנקוב במדוייק מיהו אביהו מולידו של הפיאסקו, ובמקרה של רעיון גרוע מאוד, ניתן לקבל אפילו את פילוח האחוזים בהם כל אחד היה מעורב .וכך הוא המקרה עם תגובת הדתיים להיתר לזוגות חד הוריים לאמץ.

תחושת הבטן שלי אומרת, שהרבה אחרי שאנשים ישכחו את מזוז, הם יזכרו את הדינוזאורים שהתנגדו להחלטה שלו. הם יצחקו כשיזכירו את שמם, הם ישתמשו בשמות המשפחה שלהם בכדי להעליב אחד את השני "יא חת'כת ___ “ , והם אפילו יספרו לילדים שלהם כמה הם התנגדו לאותם הדינוזאורים, במאמץ אחרון לשטוף מעצמם את האשם הדביק.

ההחלטה שמכה גלים בכוס תה הוויסוצקי הפרובינציאלית שלנו, היא ההחלטה של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לקבל את החלטת בג"ץ ולאפשר לזוגות חד מיניים לאמץ ילדים. אפשר היה כמעט לדמיין שעון סופר אחורה מ-10, ובמקום לקבל שיגור מעבורת לחלל, לשמוע צונאמי של גידופים מחברי כנסת צרי דעת על גבי שובל יריקות המתנשא לשמיים. מצד אחד אי אפשר להאשים אותם. הכנסת, עד כמה שננסה להכחיש זאת, היא המראה האמיתית, המציגה את דמותו של עם ישראל.במרכזה של מסגרת דהויה, היא מציגה לא רק את הפנים המאובנות של המגזר המסורתי, אלא גם את החולשה והאנמיות, של המגזר המשכיל.

הסיבה שהאנשים הללו מרשים לעצמם לדבר באופן כה קיצוני, לא רק כעת אלא במשך 60 שנות עצמאות ישראלית, היא משום שאותם שישה עשורים של עצמאות לימדו אותם שאף אחד לא יעמוד בדרכם. לא רק שתמומש זכותם הדמוקרטית להביע את דעתם, אלא יותר מכך, הם יקבלו עודף זכויות דמוקרטיות, בכך שאף אחד לא יציג דעה מנוגדת. מרבית הפרוגרסיביים, יחככו את ידיהם בסיפוק, ויפטרו אנחה של "למה להתאמץ, הרי קיבלנו את מה שרצינו". אותם הליברלים, לא מבינים, שאותה האנחה, אותו חוסר הרצון לנסות לשכנע בצדקת הדרך, לאחר שהושג הניצחון, היא הסיבה שהקרב הבא הופך קשה יותר ועויין יותר.

האבסורד הוא, שדווקא החוק הזה היה צריך לזכות להתנגדות הקטנה ביותר. החוק הזה היה צריך להתקבל בהסכמה גורפת מקיר לקיר, אפילו של הדתיים הקיצוניים והמאובנים ביותר. במשך 20 שנה, הנוער מתדרדר. אנו הישראלים מוצפים בפרסומות ובבקשות להעניק את מעותנו המועטות לנוער בסיכון שהממשלה מתעלמת ממנו, בכדי שלא יתדרדר לסמים, לפשע, או לחיים ברחוב. התנועות שחרטו על דגלן את העזרה למסכנים בפצירות החדות ביותר, הן דווקא אותן התנועות הדתיות. הן הקדישו משאבים אינספור בכדי שהילדים יזכו בארוחה חמה או בהשכלה, ולפעמים נאלצו אותן התנועות לוודא שילדים אלה יזכו ולו לקורת גג מעל ראשם.אך אז פתאום, כשמופיע אדם, או אישה, העומדים בכל הקריטריונים: אנשים שומרי חוק ,בקשר יציב, המוכנים להציע לילד הגר בפחון עם עוד 20 כמוהו, חדר משלו המלא בכל הצעצועים שרק יבקש, מתאבנים אותם דתיים, ומוכנים לדון את הילד המסכן לחיים שלמים ברחוב, וכל זה מדוע? כי הילד, רחמנא ליצלן, עלול לראות אותם מתנשקים.

הסיבה להתנגדותם, היא הטרגדיה האמיתית של המדינה. והיא לא עושה צדק עם אף אחד מהצדדים. כל צד ינפנף בלהט בדגל השחור של טובת הילד, אך האמת היא שטובת הילד היא הדבר האחרון העומד לנגד עינהם. המאבק האמיתי הוא לא מאבק על המשפחה, אלא מאבק על הבושה.

מאז שהפכו היחסים ההומוסקסואליים בישראל לחוקיים, קיים מאבק נסתר, כמעט מלחמה קרה, על ההבכה. המאבק הזה הוא למעשה "לחץ פיזי מתון", בו משתמשת האוכלוסיה החרדית להשגת מטרותיה בהיעדר תמיכה חוקית. אפשר להגדיר את הדבר כ"אי נוחות מתמשכת" המזכירה לאובייקט את בידולו ומציגה בפניו את היחס החמים שיקבל, אם רק יסכים לשנות את דרכיו. האסטרטגיה הזו משמשת לדוגמה להחזרת אנשים בתשובה, או להרתעת חוזרים בשאלה, אולם אצל ההומוסקסואלים, האסטרטגיה הזו היא הנשק הגדול ביותר והחזק ביותר שיש לאוכלוסיה החרדית כנגדם, וכל זה משום שזה הנשק היחידי שיש להם כנגדם.

לאחר שכבר הקיאה אותם האוכלוסיה החרדית מקירבה, וקיללה אותם, את גופם ואת נשמתם הנצחית עדיין נאלצת החברה הזו לראות את ההומוסקסואלים חיים היטב ומשגשגים, אין לה נשק אחר פרט לגרום להם אי נוחות בכל סמטא אפשרית בה יפנו. קחו לדוגמה את איסור הנישואין שימנע מהם קבלת ירושות, משכנתאות, הטבות מס. בהרהוריי חשבתי שאפילו למלא טופס טפשי עבור אדם בן 40+ ולרשום שהוא רווק, ואז לקבל מבטים מוזרים של הפקידה, זו כבר תזכורת יומיומית לשוני. ההומסקסואלים נאלצים לשלם יותר מיסים כי הם לא נשואים. למעשה זהו קנס הומוסקסואליות לכל דבר ועניין בתשלום חודשי ושוטף לכל החיים. אך כל זה מתגמד אל מול האיום לאבד את הנכסים כי אי אפשר לרשת את בן הזוג, שזה כבר סכנת חיים. ואילו עכשיו הושג השיא החדש: יותר לא מתעללים רק בהומוסקסואל או במשפחתו, אלא בילד המסכן שהוא רצה מאהבה לעזור לו להתקדם בחיים. והכל בעבור מה? חיוך צדקני מהשמרנים?! האם זה באמת שווה את המחיר?

אלא אם כן יחליט רוה"מ להציל את עורו ולרקום עסקה עם הדתיים תמורת ימי חסד נוספים בשלטון (כמו במקרה "רשת תמורת רשת" של ש"ס ואהוד ברק בשנת 2000), אני מאמין שההחלטה תאומץ ותיושם. אני מאמין שאלפי ילדים שינצלו מחיים איומים יברכו עליה. אני מאמין שעם המחיקה המאולצת של החיוך הצדקני , יברכו לבסוף גם הדתיים עליה. אבל גם לאחר שתנוקה באותו היום צלחת הממשלה מהביסלי והבורקס, והמכות יהפכו לצ'פחות של ידידות, אני מאמין שההסטוריה תשפוט בחומרה את אותם האנשים שכמעט דנו ילדים שהופקדו לחסותם, לגהינום, רק בשביל שניה של חיוך עממי .