ארכיון דון קישוט:

סלחו לי על הפולניות, ומחלו לי על הרכילותיות. ככל שאני מאמץ את מוחי שטוף האינטגרלים, אינני מסוגל להבין את המהומה סביב המחזמר "גריז“. כל כך הרבה דברים ניתן לומר בגנותו של הקונספט, וכה מעט בזכותו עד שאינני כלל יודע היכן להתחיל....

אתחיל בהתחלה. הקונספט של גריז-המחזמר, נשמע לי כה מוזר, כאילו נחתה צלחת מעופפת מהבהבת בנאון בשדה בבונים מטונפים. מדוע, נשאלת השאלה, יש כלל צורך ב"גריז המחזמר“. האם נעלמו מן העולם קסטות הוידאו? האם מגיפה מסתורית השמידה את המדבבים? כך או כך, אינני רואה שום סיבה הגיונית לגבות מאדם 300 שקל לכרטיס - ומי יודע כמה לבייביסיטר, בשביל לראות את מה שאפשר לראות בעשרה שקלים בVOD . מה גם שהמטרה המוצהרת של שופטי המחזמר היא למצוא אנשים הדומים ככל האפשר לדמויות המקוריות... אם כך, מדוע לא ללכת ישר למקור?

הפתגם של חז"ל מלמד :"תפשת מרובה לא תפשת". רובנו בוודאי שמחים שחז"ל הם ז"ל, ונחסכה מהם הבושה של הפרוייקט הזה. בתהליך אודישנים ארוך וקדחני, הצליחו השופטים של גריז, לנפות את מצבת המתמודדים, שרוקדים פחות טוב משהם שרים , ואז גירשו בבושת פנים את הרקדנים בטענה שאינם שרים היטב כמו שהם רוקדים, ומכל המאסה הזו, זיקקו "מולטי-טלאנטים" הרוקדים ושרים באותה הרמה, אלא רק שהם שרים  כמו בבחינות ללהקה צבאית, ורוקדים כמו צוות הוואי בידור של מלון בבית שאן, וממאגר "הלצאת ידי חובה הזה“, יטפטפו אליכם טיפין טיפין את הדני זוקו הבא.

המחזמר גריז צריך היה להיגנז מזמן. התקופה אותה הוא מתאר בחיבה כה עזה – שנות החמישים, הייתה תקופה של הפרדה גזעית, ולראיה בין כל הדמויות במחזמר אין ולו שחור אחד. דני זוקו הוא לא ערס ישראלי, אלא עבריין אמריקאי לעתיד – אדם ששותה ומעשן כבר מהתיכון. אדם כל כך אלים, שהמפיקים החליטו שבמקום סכין ישלוף מסרק . גריז הוא מחזמר שמאדיר את הערסיות. כל צעד של דני זוקו להפוך לאדם נורמטיבי, מוצג בלעג, ולבסוף מגיע רגע השיא של המחזמר כאשר הוא מצליח לגרור מטה יחד איתו את סנדי, בחורה תמימה שפיתה על חוף הים בקיץ., ורק בסוף כשמנוקים ממנה כל שרידי התמימות שנשארו בה, והיא הופכת לבחורה גסה ומעשנת, מגיע "רגע האושר הגדול" וכולם פוצחים בשיר.

חשבתי לעצמי, מה היה קורה אילו היו מפיקים את סרט ההמשך? בעוד 10 שנים, היינו בוודאי רואים את סנדי, במסעדת מזון מהיר, שמנה עם שיער מלוכלך, עומדת בשמלה מוכתמת שמן ליד האש, כשסיגריה חצי גמורה מבצבצת מפיה. הסיגריה הייתה מפילה אפר מילימטרים מגריל שמן בוער שעליו הייתה סנדי הופכת המבורגרים, כשרמקול פרימיטיבי צועק באוזנה החצי חירשת את ההזמנות.

 . .

בסוף היום סנדי וודאי תיקח את הצ'יפס וההמבורגרים המיותרים שאיש אחד לא רצה, תשים אותם בשקית נייר ותיסע הביתה. שם תמצא את דני זוקו, מול הטלוויזיה כהרגלו, מקפיץ את ילדם  על הברך ביד אחת ובשניה מחזיק את השלט כדי לא לפספס את המשחק בתשלום שהזמין. סנדי תעבור לידו, תיאנח, תניח את השקית על השולחן ותלך להחליף בגדים.

כשתפנה את גבה לשים את הדברים בארון , יגיע לאוזניה קול הנייר המתקמט של השקית, כשדני יפשפש בשקית לראות מה הביאה. אז  היא תשמע מאחורי גבה, בקולו החצי מאוכזב חצי כועס של דני.: “מה לא הבאתן קטשופ? “  היא תעצום את עיניה תיקח נשימה עמוקה ,תספור עד עשר ותאמר בקול דוקרני: “לא דני, גמרו אותו, וידעתי שאתה לא אוהב חרדל, אז לא הבאתי“. הוא יתבונן בה במבט של כעס, ואז במבט של "הפעם נוותר לה". וימשיך ללעוס וילך למיטה. את המיטה יאיר פנס הרחוב שגם יאיר ואת עיניה הכחולות של סנדי לפי שיבלע לבסוף בעיניו השחורות של דני, סנדי תישאר ערה כל הלילה ,היא תתבונן בתקרה תוהה כיצד התנדף העתיד שלה.. למחזמר הזה בוודאי לא היו קוראים גריז, אלא "גריל". אולם אני אכנה אותו "גריז 2".

גריז 2 מעולם לא הופק. אילו היה מופק אני בטוח שלא היו מלווים אותו שירים עליזים וקופצניים. אך משלא נעשה, אנו כציבור נותרנו בלתי מסופקים – שבויים 30 שנה בתנועה אינרטית מתמשכת על גל האהבה לדמויות שוליות מהחיים. כעת, לאחר 30 שנה של סחף תרבותי, מבקשים מאיתנו להיסחף עוד כברת דרך, בית הדין העליון לענייני תרבות הכתיר את הצמד הזה כגיבורי תרבות ללא ראיוות. כתוצאה מכך  אנו מתבקשים לבחור דני וסנדי ישראלים. בכך נצהיר שדמויות חיקוי אלה  נכסי צאן ברזל, שחשוב שהקהל בארץ יוכל להזדהות איתן טוב יותר, ולמנות שגריר ישראלי להפיץ את הבשורה..

דווקא אותם האנשים התומכים בכל זאת, הם אותם האנשים שבקשו להוריד את הדוגמניות מהמסך, את אקזיט והמורדים, בטענה שהם מחנכים לתרבות רעה. האירוניה צועקת מכל קמט על מצחם החרוש של חברי הראשות השניה.

אם כך, האם גריז, בשיפוטם של מנהלת תיאטרון המכירה על בוריים את כל התירגומים של צ'כוב, "אומן רב תחומי" ושחקנית תיאטרון מוערכת, הם האנשים שנגזר עליהם להיות עלה התאנה ל"חינוך הראוי" שמעניקה תוכנית כמו "גריז"? האם כ-30 שנה לאחר הפצת הסרט, וכמעט 60 שנה לאחר תום העשור המדובר, ימשיך גריז לרדוף אותנו, לא כבידור לכל המשפחה, אלא כמודל תרבותי שעלינו לעצב את חיינו לפיו. אם כך, הרי הוא יהפוך לדת לכל דבר – דבר המנותק משיקולים של מקום וזמן, המציג אמת נצחית.