ארכיון דון קישוט:

השאלה בנושא החם. לא צריכה להיות האם לחולה פרו-אנה יש זכות להתבטא גם בבלוג. השאלה צריכה להיות האם צריך לתת לאדם שכזה הכוח לפתות אחרים.

בעולם קיימים שני סוגי אנשים: אנשים המכירים במגבלות שלהם, ואנשים המסרבים להכיר בהן. הסוג השני דומה בעיני לבת יענה משום שהוא מאמין שאי הכרה במגבלות היא בעצם דרך להתגבר עליהן, ולא כך הוא הדבר. לדעת להכיר במגבלות, היא משימה לא פשוטה. יחד עם הענווה הנדרשת, המלווה במידה לא מבוטלת של השפלה עצמית, נדרשת גם ההכרה והאומץ לבקש את עזרת אחרים.

מי שחושב שהבלוגים של פרו-אנה, הם למעשה בקבוק עם פתק SOS המושלך לאוקיינוס הסוער של הבלוגוספירה, צפוי להפתעה לא נעימה. מהרגע שהחליט אדם לנטוש את חיקו החם של מעבד התמלילים ועבר לבלוגוספירה, שאיפתו היא למצוא אחים לצרה, ואם אין מספיק, ליצור כאלה. מה אתם חושבים אם כך שתומך בפרו-אנה המרגיש ניכור כה גדול עד כי הוא מוכן לפגוע בעצמו ובבריאותו כדי להרגיש טפיחה על השכם רוצה באמת? כמובן שהוא רוצה להרגיש את המשמעות האמיתית של "צרת רבים חצי נחמה". הוא רוצה לשאוב עידוד מכך שישנם עוד אנשים כמותו, וכך לא יאלץ להשתנות. הרי כל כותב בלוג הוא אדם, שלא יכול לומר את הדברים שבאמת הוא חושב בסביבתו הקרובה, ואותו הפרו-אניסט חושש לומר את דבריו לסביבתו הקרובה משום שהוא יודע שהם יאלצו אותו לקבל עזרה. הוא יודע שהוא יצטרך להשתנות.

בכדי למנוע מעצמו עזרה ושינוי, הוא פונה לכתיבת בלוג. שם הוא מקווה למצוא אחד או יותר מהדברים הבאים: הדבר הראשון שהוא מקווה למצוא הוא שיטות יעילות להסתיר את הבעיה. כאן בעזרת מנוע חיפוש פשוט סביר להניח שהוא ימצא אותן, ובכך ידחה גילוי ,לעיתים אפילו גילוי מציל חיים. הדבר השני שהוא מחפש, הוא תמיכה חברתית. התמיכה החברתית שהוא מחפש אינה של אנשים שיאמרו לו כמה הוא יפה מוכשר או חכם. אילו הוא היה מעוניין בתמיכה שכזו הוא היה מדבר עם האנשים שאוהבים אותו ולא זרים. נהפוך הוא, חולה פרו-אנה רוצה תמיכה מסוג אחר, הוא מחפש דווקא את האנשים שיגידו לו שהוא שמן ומכוער וצריך לרזות, רק כך יוכל להצדיק את המשך הכאב שהוא חווה. כמו שידוע מהטבע מרבית הלחצים מבפנים צריכים לחצים שווים מבחוץ אחרת הם יתפוצצו, ורוב המגיבים בבלוג יתנו לו פידבק ולחצים בדיוק מהסוג הזה. הם יגידו לו שהוא מטומטם שהוא מרזה, ומספיק שיכנס אדם אחד שיגיד שהוא מכוער, ופתאום בא הבלוגר על סיפוקו ויוכל להמשיך בהרגל ההרסני. עם הזמן ידירו האנשים הנורמטיביים את רגליהם מבלוגים שכאלה, ובלוגי הפרו-אנה יזוהו מרחוק ויוקדשו רק לאנשי פרו-אנה. וכך יהפכו לקהילה סגורה היטב שתתחרה זה בזה (בקנה מידה ארצי) על מי איבד יותר משקל, ומי מוכן לסבול יותר בעבור זה אולי אפילו יחולקו פרסים והמגיפה רק תחמיר. הסוף ידוע. אנורקסים שלא נרפאים מתים. יבוא היום ואחד מהם ימות, ויתגלו חייו הסודיים כבלוגר, מלווים בתכתובת העידוד שקיבל מאחרים וכמו כן גם שנתן לאחרים. אז אני בטוח שיחקק חוק כנגד בלוגים שכאלה, שלא ייתן להנהלת ישרא מקום לשיקול דעת, אבל האם מחיר חיי אדם אחד שווים זאת?

חופש הדיבור, כך חינכו אותנו בשיעורי אזרחות, נבחן דווקא כאשר כשקשה לקיים אותו. הדברים האלה אמנם נכונים, אבל כאן נשאלת השאלה, האם באמת ההחלטה הקשה היא להשאיר בלוגי פרו-אנה פתוחים, או אולי זו ההחלטה הקלה ביותר? האם ייתכן שההחלטה הקשה היא דווקא להתבונן בבעיה ישירות בלבן של העיניים, ועם כל הכאב לסגור בלוגים כאלה, לפני שיוכלו לגרור איתם אחרים מטה.

בניגוד לאתרי אינרנט, המדיום של בלוג מסוכן פי כמה, היות והוא נותן בידיים של אדם לא מאומן, חינם אין כסף אפשרויות הפצה הרסניות ובלתי מוגבלות: רשימת תפוצה אוטומאטית , אפשרויות קישור ועדכון, סטטיסטיקות מפולחות, קישורים לאתרים ולבלוגים אחרים ועוד הרבה יותר. כל הדברים האלה יכולים לשמש ככלי משחית בידיו של אדם כריזמטי הלוקה בפרו-אנה. הבלוגים המובילים בישראבלוג, נהנים מכניסה של 2000 איש ביום בערך. חשבו על האפשרות לשכנע אולם של 2000 איש מידי יום ביומו. גם אם קיים סיכוי של 99% שזה ייכשל, זה עדיין אומר ש-20 איש מידי יום כן ישתכנעו במעלות האנורקסיה.

עוד טיעון מעניין שהעלתה הנהלת ישרא הוא שיתכן שבאמצעות הבלוגים יוכלו האנשים הללו לקבל עזרה. הטיעון הזה הוא אולי הטיעון המסוכן מכל, ואני מתפלל שטיעון זה לעולם לא יושמע בפני שופט, כל שכן יתקבל על ידו. משום שהטיעון הזה הוא קופה של שרצים, שיכולה לשאת על גבה את כל חוליו של העולם. תחת הטיעון הזה אפשר לטעון שצריך לאפשר לפדופילים לפתוח בלוגים, כי יתכן שיגיבו אנשים נורמטיביים שאולי יתנו להם עזרה. אפשר גם לטעון שצריך להשאיר בלוגים גזעניים פתוחים, משום שאפשר שהכותבים שלהם יקבלו עזרה או ביקורת שתגרום להם להשתנות. בעצם אפשר לשים במשבצת הזו כל מחלה של המין האנושי, להתעלם מ-90% הנזק של ההפצה שלה, ולשמוח ב10% של ההערות המתנגדות שאולי עוזרות, אך קרוב לודאי שהן כלל לא עוזרות, משום שעזרה אמיתית היא שינוי, ושינוי הוא דבר לא נעים שלרוב מלווה בכאב, ואף בלוגר, בעיקר כעת לאחר שחילקו את הפרו בישרא ומאפשרים למחוק תגובות לא נעימות במחי כפתור, לא ירשה לעצמו לחלוק ולו רגע אחד של אי נעימות שיזעזע את השקפת עולמו.

ישנו גם תסריט עגום יותר הנובע מהתיאוריה הזו של חיפוש עזרה, והוא שפדופילים שיחפשו ילדים פגיעים בעלי מראה ילדותי. הם יטווחו בלוגים אלה בעיקר וכמובן את הבלוגרים הכותבים אותם, יתרשמו מהתמונות המוצגות לראווה של גופות לא מפותחים (מחמת רעב), ובעזרת צרור של תרגילי פיתוי פסיכולוגיים ישלחו את זרועותיהם הארוכות אל הילדים האלה, בהבטיחם להם את ההבנה שנמנעת מהם בבית.

כל הדברים האלה זועקים חמס. הם זועקים על תיקון שצריך להיעשות בגישה המתירנית מדי, ודורשים צנזורה עמוקה יותר על האמצעים המאפשרים התפשטות מחלות. דרך מחשבה הרסנית המתפשטת באינטרנט כמו שריפה בשדה קוצים היא מגיפה הרסנית לכל דבר ועניין. כפי שאמרתי קודם לכן, אני לא חשבתי לכתוב פוסט שכזה. חשבתי שהדיון המתנהל על הנושא יוכל להסתדר גם בלי חוות הדעת שלי. אך כשפתחתי את הבלוג שלי לעדכונים, וראיתי את הנימוקים שנתנו לטובת השארת הבלוגים הללו, דווקא ע"י ההנהלה של ישרא, הבנתי שהבעיה חמורה יותר מכפי שחשבתי והחלטתי להיכנס למאבק.