ארכיון דון קישוט:

פרשנים רבים השוו את ישראל לביצה אחת גדולה. אחרים הרחיקו לכת וטענו שישראל מורכבת בעצם מכמה ביצות, וכל אחת מהן עומדת בפני עצמה: ביצת העוני של ש"ס או הביצה תל-אביבית. כך או כך, המונח ביצה נקדח עמוק לגולגולת שלנו עד שהתרגלנו לדמיין את הבוץ, להריח את הגופרית, ולהרגיש את השקיעה המתמשכת בכפות רגלנו. לכל כבר אלה התרגלנו בביצה הקטנה שלנו, אולם בדרך שכחנו לגבי דבר נוסף הקיים בביצה, דבר נעים והוא  הנרקיסים.

במרכזה של כל ביצה צומח לו נרקיס – פרח בעל מראה רגיל בכל מקום אחר, אך בביצה זהו פרח שבולט למרחוק. בישראל, ישנם שניים כאלה, לאחד קוראים בג"ץ ואילו לשני לשכת הנשיא. מבקר המדינה והעיתונות הנכשלים בייבוש הביצה, מנסים לשכנע את הציבור לשפוך דליי רפש גם על נרקיס זה רק מעצם הימצאותו בביצה. אף לא אחד מהם, לא המבקר ולא העיתונאים, מספקים נימוק המסביר כיצד הטלת הרפש בנרקיס תתרום לייבוש הביצה. הם אפילו לא מנסים לטעון  כי הנרקיס מסריח את הביצה הפוליטית באופן מיוחד. ההסבר היחידי שהם כן מוכנים לספק לנו  הוא שהנרקיס נמצא בביצה ולכן עליו לקבל את מנת הרפש שלו כמו כל האחרים.

מאבק שכזה בין שמעון פרס למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, תפס מקום מרכזי בחדשות, ולכאורה בצדק. לינדנשטראוס קובל על כך, שלשכת הנשיא מונעת ממנו לבקר את פעילותה, ואנו הצופים הוטלנו בפראות למאבק חוקתי אימתני בין שני חוקי יסוד: חוק יסוד הנשיא וחוק יסוד מבקר המדינה. פרשנים חמורי סבר הסבו אל שולחן מהדורות החדשות המרכזית, ובקול מאיים תארו את הסוגייה הזו כמשבר לאומי, לא פחות ולא יותר. עם זאת  אף לא אחד מהפרשנים אלו, הצליח למצוא ולו שערורייה אחת תחת הנהגתו של פרס, אך למרות זאת כולם מניחים שישנה כזו, וזה רק עניין של זמן עד שמבקר המדינה יגלה ויפרסם אותה.

למרות שמוסד הנשיאות במהותו הוא מוסד ציבורי, דינו אינו כדין מוסד ציבורי מן השורה. תפקידה של לשכת הנשיא הוא אחד ויחיד: שואו: על נשיא המדינה לייצר הצגת יחיד של אדם המורם מעם,אדם שהוא מעל סכסוכים קטנוניים, אדם שהוא סמל קונצנזוס. כל ביקורת בדוח מבקר המדינה, ולו המתונה ביותר תפגע אנושות ביכולתו המוגבלת ממילא של הנשיא למלא את תפקיד זה.

אין דבר מרגיז יותר, מאשר כשבהצגה באמצע מונולוג קורע לב , עולה על הבמה מנהל חשבונות מיוזע ומתנשף, ומול קהל שלם זועק על המחיר המוגזם של התפאורה, מתלונן על הבד הזול שממנה היא עשויה, והמחיר המופקע ששילמו בעדה. לדברים כאלה ישנו מקום בכל זירה אחרת חוץ מאשר על במת הצגה. לאחר שיאמרו דברים אלה מול הקהל, גם אם אמת הם, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל אחורה. הדמויות כבר לא יראו אמינות, התפאורה שוב לא תיראה כארמון אלא כקרשים צבועים ברישול, והשחקן לא יראה כנשיא מכובד אלא כזקן אנמי וחלוש. וכך, לא יעבור זמן רב עד שההצגה תיסגר לצמיתות. ברור מאליו שחיוכים ולחיצות ידיים, גזירת סרטים, חלוקת גביעים, צעידה לקצב המנונים, ומעל לכל דמות האב הנייטראלי בעת סכסוך, הם בסופו של דבר הצגה. אם יעלה פתאום מבקר המדינה על הבמה ויכריז בקול ניחר שהמלך הוא עירום ויצעק בכל פעם שיופיע קמט במצחה של לשכת הנשיא, הוא לא יהיה טוב יותר מאותו מנהל חשבונות מתנשף בתיאטרון, היורק לבאר ממנה הוא שותה, וגורלה של הנשיאות לא יהיה טוב מגורל ההצגה, שתיסגר במהרה.

זו הסיבה שההצעה של מבקר המדינה אינה חכמה או מוצדקת, משום שאבסורד גדול יותר מלהשאיר על כנה לשכת נשיא שלא עושה דבר, יהיה למנות מבקר שתפקידו העיקרי יהיה וידוא שהלשכה באמת לא תעשה כלום. קשה לי להבין את פרשני הטלוויזיה בחליפה ועניבה , המצדדים בלינדנשטראוס ומלגלגים על פרס. את הבוז שמייחסים הפרשנים לדרישותיו של פרס קשה לי להבין אף יותר, שהרי הוא סה"כ הציע שימונה בודק עצמאי וחיצוני, שאינו מבקר המדינה, שייתן ביקורת מוצנעת ובונה, שלא תפגע ברושם הכללי ובאשליה שמהווה את  לב ליבו של תפקיד הנשיא.

ההסבר שהעתונאים מוכנים לתת לעמדתם, הוא שמבקר חיצוני יעלה יותר מדי, ולינדנשטראוס, מבקר המדינה, מוכן לבצע את העבודה הזו חינם כחלק מתפקידו, אולם זה הרי  ברור שכל תפקידו של הנשיא הוא בזבוז כסף אחד משווע. האם הפנסיה הענקית, הדירה, המזכירה והמכונית לכל החיים, באמת שווים את מחיר גזירת הסרט האקראית ולחיצת הידיים? אם המחיר המופקע הוא הבעיה, מדוע, לחסוך רק פעם אחת על המבקר, ולא פעם שנייה גם על לשכת הנשיא?

הדרך היחידה ליצוק היגיון באבסורד היא להבין שעיתונאי מתקיים מדיווח על סקנדלים. ככל שיש יותר מקורות המדווחים עליהם, בעיקר אם הם מכובדים, כך תהיה מלאכתו של העיתונאי קלה יותר. לאור זאת, היום בו מפרסם מבקר המדינה דו"ח עב כרס על הליקויים בתפקודם של כל המוסדות הציבוריים, גורם לסערות שנמשכות יום אחד בדיוק, אך לעתונאים יום זה הוא יום חג (וחופש) בו עבודתם נעשית בידי אחרים, למרות שהם רחוקים מלהיות צדיקים.

לפני שניגש בצעד קליל לתרום להקלת חייהם של עובדי העיתונות, יש לבחון בזכוכית מגדלת, את השימוש שעשו בכך עד עתה. יש לבדוק אם השחיתות מתמעטת או מתגברת, לבדוק האם כאשר מתקרבים לדוחות משנים עברו, לא מתעטשים מן האבק שהצטבר על הסוגיות הפתוחות בנות 20 השנה. מעל לכל צריך להחליט, אם בין שלל הביצות הארץ ישראליות, לא הצטברה לה, על שולחנו של העיתונאי ביצה חדשה בה הוא עצמו טובע של סיפורים ללא סוף טוב. ואם אכן ביצה היא זו, מיהו, אם בכלל הנרקיס?

ייתכן שבעתיד, לכשתיובש הביצה, יהיה מקום לטפל גם בנרקיס, ולהתריע שגם המלך  עירום אך חובתנו כציבור אחראי היא להצביע על כל שטחה הנרחב של הביצה, המייצגת את העבודה הלא גמורה,  ולומר לעיתונאים וללינדנשטראוס שעבודה לא חסרה להם. עלינו להסביר להם, שבמדבר כל קוץ הוא פרח, ושגם יושבי ביצה זקוקים לפיסה קטנה של חן, שאותה ממלא הנרקיס, ולבקש מהם שבמשימת ייבוש הביצה הארוכה הנכונה להם, ישאירו את הנרקיס לסוף.