ארכיון דון קישוט:

לפני מספר רגעים, קראתי את הפוסט הזה. הפוסט עסק בכשלונה של מערכת החינוך הציבורית ועודד הקמה של מערכת חינוך פרטית. למרות שאני מסכים עם המסקנה הסופית, כלל אינני מסכים עם הפוסט והרגשתי צורך להגיב.

למרות אורכו של הפוסט, הודגשו בו שתי טענות עיקריות: האחת, שמערכת החינוך הישראלית קורסת, והשנייה, שמירב המשאבים של מערכת החינוך הישראלית מוקדשים "למקרים מיוחדים": תלמידים חזקים במיוחד או תלמידים חלשים במיוחד, בעוד שהתלמידים הבינוניים – אותם הכותב כינה "נורמליים" נופלים בין הכיסאות. לדעתי שתי המסקנות האלה הן חצאי אמיתות, ולכן המסקנה הסופית הנובעת מהן, אם תתקבל, תגרום לנזקים משמעותיים, ועל כך ברצוני לפרט.

ראשית, ברצוני לתקוף את הנקודה לגבי מערכת החינוך הקורסת. אני לא אטען שהמצב טוב, המצב רע ואפילו חמור, אולם הבעיה אינה כשלונות חוזרים ונשנים במבחנים בינלאומיים, אלא נושא עמוק יותר וחשוב יותר והוא הפוליטיקה.

החינוך במדינת ישראל היה בעבר בבת עינו של השלטון הישראלי. גם כשלא הייתה מדינה, גם כאשר הייתה תקופת צנע, המשיכה מדינת ישראל להשקיע סכומי כסף ענקיים בחינוך. ישנם דרכים רבות לתאר את התופעה הזו, אבל אני אבחר במילה שאני משתמש בה בזמן האחרון עד כדי שחיקה. המילה הזו היא קונצנזוס, וכשמשהו במדינת ישראל מגיע לדרגה של קונצנזוס, הוא זוכה לתנופה אדירה קדימה.

על גלי הקונצנזוס הצליח חלום החינוך הישראלי להשיג מעמד חסר תקדים: מקום ראשון בעולם בשנת 1964. ההישג הזה, עבור מדינה בת 15, עורר גלי הערצה בינלאומיים, וגרם לישראלים להאמין שההישג הזה לא הושג בזיעה, אלא מסיבות "מיסטיות”: גנים יהודיים, או היותנו "עם נבחר”. כך או כך, התרחש תהליך עצוב המלווה כל חלום שהופך למציאות,בו הוא חדל להיות משאת נפש, והופך לסלע מחלוקת. החינוך שהעניקה המדינה – החינוך הטוב בעולם לפי הסקר – פתאום פסק מלהיות ראוי. וכל פלג בחינוך הישראלי ביקש לעצב תוכנית לימודים בצלמו ובדמותו. גם החינוך הדתי לקה במחלה הזו, וחינוך דתי כללי פשוט, של תפילות ולימודי קודש כבר לא היה מספיק. כיום הפרידו את החינוך הזה לזרמים ולפלגים, ובהיעדר מימון עצמאי הכל במימון המדינה כמובן.

כך הגיעה מדינת ישראל למצב שלה כיום, מצב של מחסור בהישגים מצד אחד ומחסור בתקציב מצד שני. מהמהומה צמחה מסקנה מעוררת מחלוקת בפוסט המדובר ועליה אני מגיב. הכותב טוען בין השורות ש"גם אנחנו סקטור, תנו לנו את מה שמגיע לנו". הטענה הזו טפשית. הרי ברור שמהרגע שבו תצא הקבוצה הזו ותכריז על עצמה כמגזר נפרד ותקיים מערכת לימוד פרטית, אף לא אחד מהסקטורים האחרים יוכל לנהל מערכת חינוך פרטית משלו. משום שהם ניזונים ממנה. ישנם כאלה שיחשבו שזה צעד חיובי, אולם זהו הדבר השלילי ביותר שניתן להעלות על הדעת. משום שהקבוצה הבינונית תיצור ללא הסכמה, וללא קונצנזוס, זרם חינוך בלתי מוסכם ובלתי בדוק שיכפה עצמו על שאר העם, ושכחתי לציין שהוא יהיה בינוני להחריד מעצם הגדרתו.

הכותב גם חטא כשהכניס את התלמידים החזקים והחלשים לאותו הסל, וכאן טעותו השניה. החלשים והחזקים זוכים לתמיכה מהמדינה מסיבות שונות בתכלית. החלשים זוכים לתמיכה, משום שתעודת הבגרות היא מחסום לחיים תקינים. ואדם שחוסמים בפניו את הדרך לחיים תקינים, ינהל חיים בלתי תקינים, ומכך יפסידו כולם, גם אנחנו, לכן המדינה מוציאה ובצדק משאבים עצומים כדי להשאיר את שהדלתות פתוחות בפניהם, ולו רק בקושי. זהו בעצם מחיר מבצע לחיים תקינים בעתיד. לעומתם התלמידים החזקים זוכים לסיוע, משום שהם ישאו על כתפיהם את עתידה של המדינה, ולשם כך זקוקים לכלים טובים יותר. כל פגיעה בקבוצות אוכלוסיה אלה היא פגיעה בעתיד המדינה. סוגיה זו לא קשורה כלל לאיכות החינוך, ונסיון לתלות בה את בעיית החינוך היא הבעיה העיקרית בפוסט.

כדי להבריא את מערכת החינוך, הצעד הראשון שצריך לנקוט הוא לנפות אותה מכל זכר ושריד לפוליטיקה. ההצעה של הכותב הולכת בכיוון ההפוך, לקחת את הפוליטיקה וללכת איתה עד הסוף... המר. המעמד הבינוני כפי שהוא מתאר אותו, גם הוא אינו מסוגל לממן מערכת חינוך עצמאית, הוא אולי הרוב המספרי, אבל לא הכספי, ולכן יאלץ לבקש סיוע מהמדינה, אחרי שיצליח ייוולד לו זרם חינוך נוסף וחילוני. שיתפלג במהרה בין שוחרי המדע ושוחרי האומנות , ואז ימשיכו להתפצל להם ממנו עוד ועוד זרמים. רמת החינוך תצנח עוד יותר ולשם כך יאלצו להנדס קברניטי המערכת מן "מבחני סטרואידים" המונהגים כיום שיראו הישגים גדולים מערכם האמיתי. בעצם... מדינת ישראל תחזור למצבה היום, רק עם הרבה פחות כסף.

זו הסיבה שצריך מנהיג דגול שיהיה מוכן להמר על עתידו הפוליטי, ולגרש את הפוליטיקאים ממקדש מרכזי זה. אינני משלה את עצמי לגבי זה, ואני יודע היטב שלא יצמח מנהיג כזה. אבל הפוסט המדובר חמור בעיני משום שהוא יגדל מנהיג חדש, משום שהוא מציג דרישה חדשה והיא מנהיג שיפרק את המעט שנשאר. התוצאה תהיה מערכת ששום מנהיג לא יצליח לחבר יחד. ולא התקווה אלא היאוש יהיה הדבר היחידי שיזכה בארץ למעמד של קונצנזוס.