ארכיון דון קישוט:

הגראדים שנורו על אשקלון היום מציגים את הפוסט שאגולל בפניכם באור פתטי. דווקא כעת כשהאלימות עולה שלב, קיימת הרגשה מנקרת בעמקי הקישקע שצריך לפצוח בנאום חוצב להבות, על העונש הצפוי לטרוריסטים, או על כך שהאחדות שלנו תהיה הדבר שינצח עבורנו במלחמה. על רקע הדברים האלו, כמה לא הולם יראה בוודאי הפוסט שלי על הבחירות בארה"ב.

למרות זאת, הסיבה שהחלטתי בכל זאת לשבת מול המקלדת המלוכלכת , ולהקליד פוסט זה בשעות הקטנות של הלילה, היא דווקא הריחוק העצום הקיים בתקשורת בשתי החזיתות הללו. ריחוק בין הרמזים הקטנים הקיימים בשטח לבין החלומות הגדולים שמטפחת התקשורת. אנו כעם התלוי בקשר כמעט סימביוטי שלא לומר סיאמי לדוד סם מעבר לאוקיאנוס, הגענו לפרשת דרכים, בה עומד להיבחר נשיא, שכלל איננו יודעים כיצד ינהג במדינת ישראל בשעת מבחן. מנהיג שכזה בזמנים שכאלה יכול להיות משענת איתנה שבעזרתה תוכל מדינת ישראל להדוף את אויביה בחזית הדיפלומטית, אך יכול להפוך גם למשענת קנה רצוץ, שתמוטט את בניין הקלפים הישראלי לערימה שטוחה של קלפים בכל גוני הקשת.

זו הסיבה, שהתקשורת הישראלית, הפכה בסיקור שלה את הבחירות בארה"ב למן דג מחוץ למים. היא פרפרה מאסיפת בחירות אחת לשנייה, נואשת לדלות חמצן מן ההבטחות שהופרחו באוויר, ובין אם באופן מרומז ובין אם באופן מפורש לשמוע הבטחה אחת על המשכו של מרחב הפעולה הרחב שקיבלנו עד עתה מהאמריקאים. היה משהו פתטי במסע הזה, ואפשר היה לשמוע כל הדרך מאמריקה, את אנחת התסכול של המרואיין האמריקאי התורן, כשניגש אליו כתב, והוא ,מכין את עצמו לצעוק כנגד בוש/עיראק/הכלכלה ומה לא, נאלץ לענות על שאלה די משנית עבורו על היחס למדינת ישראל. כך התנהלה לה התקשורת הישראלית בחודשים האחרונים, ובוודאי כיכב השליח הישראלי, בלא אחת מהלצות הפאב שגולל המרואיין המתוסכל בפני חבריו כשהלך להתפרק בסוף היום.

אתמול, סוף כל סוף התקבל הרמז המיוחל .. ובגדול. ברק אובאמה שהפך למועמד המוביל, התיישב מול מצלמה המכוונת אליו ישירות, והצהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים על ההערכה והנאמנות שלו לבטחונה של מדינת ישראל. הוא אפילו הרחיק לכת וכינה את בטחונה של ישראל כ"דבר מקודש", הוא הכחיש קשר לעמדותיו של לואיס פרחאן, מטיף אנטישמי בן הקהילה השחורה, וציין את העובדה שיהודים רבים תומכים בו. למשמע הצהרה זו, נדמה היה שנשמע פיצוץ של פתיחת בקבוקים באולפני הטלוויזיה, וכוסות שמפניה מלוות בנאומי הערכה משתפכים לברק אובמה מלאו את חלל האתר הישראלי. הערוצים סיקרו את דבריו בני הדקה במשך כ-24 שעות, כמעט מכל זווית אפשרית. הם הגדילו לציין את העובדה שברק אובאמה הרחיק לכת ופסל את זכות השיבה לפלסטינים, הרבה לפני כל המועמדים האחרים, והרושם הכללי שיצרו הוא שהשד אינו נורא כל כך.

אולם ליהודים יש הסטוריה ארוכה של הפתעות ואכזבות, ויחד עם יכולת ההסתגלות המפותחת שלנו, התפתחה בעם היהודי יכולת מרשימה של סוגסטיה (שכנוע עצמי), פתאום הוחלף סט הידיעות והמחשבות הביקורתיות שלנו, בדיסקט חדש של אמון בלתי מוגבל. אולם דווקא אני כשצפיתי בנאומו של ברק אובאמה לא הרגשתי בטוח יותר, אלא בדיוק ההיפך. זה לא היה כל כך מה שהוא אמר, אלא מה שבחר שלא לומר, והכל נסב על מילה אחת קטנה, שדלפה החוצה מבלי שהוא או מישהו מהכתבים בישראל או בחו"ל שמו לב לכך.

המילה המדוברת הייתה Minister , בעברית הפירוש שלה הוא כומר, אבל באנגלית יש לה הילה מסויימת של כבוד. בכינוי הזה כינה ברק אובאמה את לואיס פרחאן, המנהיג האנטישמי, בשעה שהצהיר על התנערותו המוחלטת מדעותיו. ייתכן שתאמרו שהדבר הוא טריוויאלי, אולם אני מאמין שדווקא בפרטים הקטנים, ובפליטות הפה הבלתי מורגשות, נמצאים הזרעים שינבטו ויהפכו לעתיד של כולנו.

מתי שמעתם ב-18 השנים מאז מלחמת המפרץ הראשונה, אישיות אמריקאית כלשהי מכנה את סדאם חוסיין בשם: הנשיא חוסיין? מעולם לא! הסיבה לכך ברורה : התיעוב שחשו האמריקאים כלפיו וכלפי מעשיו . כנ"ל לגבי פידל קסטרו, ואם ניקח דוגמה קיצונית מאוד לעולם גם לא תשמעו אדם שפוי בעולם, משתמש בכינוי: ראש הממשלה היטלר, למרות שהוא נבחר חוקית ב-1933. הסיבה לכך היא שהתת מודע מונע מלהעניק תארים המביעים הערכה לדמויות שסולדים מהן, גם אם הרוויחו אותם באופן חוקי, וטוב שכך, והינה יושב לו מועמד לנשיאות ארה"ב מיישיר עין למצלמה ובמבט בוטח מצהיר על התנערותו המוחלטת מהדעות האנטישמיות המגונות של אדם, ובטעות נפלט לו Minister – בתרגום חופשי מאוד לעברית: כבוד הרב. גם אם התעקש על כללי הנימוס יכל אובאמה לקרוא לו בשמו המלא: לואיס פרחאן, או מר פרחאן ואף אחד לא היה נעלב, אך הוא בחר להימנע מכך.

המילה הקטנה הזו, של הבעת הערכה למנהיג בעל דעות שכמותו, היא בדיוק מה שהיא מתעתעדת להיות: הבעת הערכה. והבעת הערכה מתבטאת לבסוף בהטיית אוזן קשבת, לכל היותר באי דחיית עמדותיו על הסף. לאור המציאות בה עתידה מדינת ישראל להמצא בתקופת נשיאותו, אם אמנם ייבחר, רגע ההיסוס הקטן לפני הגינוי גורם לי לחשוב על רגעי היסוס רבים שעתידים לבוא בעקבותיו.

זו הסיבה, שצורם לי החיבוק החם בו החליטה התקשורת לעטוף את המועמד הנשיאותי, ולחשוש מן העתיד לבוא.