הגיע
הזמן שיחברו ,במקום
הלוח הדתי,
לוח שנה עברי חדש.
את הסיכומים של
ראש השנה,
יחליפו ביום
העצמאות בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה,
את קלטות הווידאו
של יום כיפור,
יחליפו הזיפזופים ;כשמבקר המדינה יפרסם את הדו"ח
השנתי.
את פסח,
וההגדה על כך
שניצלנו בנס,
נחליף בסיפורי
מלחמת ששת הימים מגבעת התחמושת,
הגולן או סיני
ששומעים כבר 40
שנה ללא הפסק.
לכל חג חילוני יש
מקבילה דתית...
פרט ליום בו
מתפרסמות תוצאות הבחינה במתמטיקה
.
אתמול התיישב יאיר לפיד על שני כיסאות:
על כס השופט ועל
כס התובע,
בשעה שניהל משפט
ציבורי על מצבה העגום של ההשכלה המתמטית
בארץ.
באופן הזה התגלתה
החוצפה ישראלית במלוא עוזה כאשר אדם
כמו יאיר לפיד,
שלא הצליח לעבור
בגרות במתמטיקה ניסה "לסגור
חשבון"
עם המורים שלו,
וגם להיות ניטרלי
בעת ובעונה אחת,
במדינה זו,
בה יצאה ביקורת
ציבורית על כך שבסרט "בופור"
שיחקו שחקנים שלא
שרתו בצבא,
נערך סרט ביקורתי
על לימוד מתמטיקה,
בידי אדם שלא עבר
אותה
.
בעשותו
כן הוא ואילן לוקץ',
הכתב בפועל,
חשפו לא רק את חוסר
הבנתם המוחלטת ;בנושאי מתמטיקה,
אלא גם בנושאי
חינוך,
כולל חינוך ילדיהם
שלהם.
בכדי לחזק את
טענתם השתמשו הכתבים במגוון טריקים
פרסומיים זולים סטטיסטיקות
"לעניים" הראו את
אילן לוקץ'
עטוף בדגל ישראל
נעמד על דוכן לקבלת מדליות ,ויורד
מדרגה מדרגה בהתאם להחמרת מצבנו בדרוג
העולמי.
ואז במהלך שלקוח
מהספר “1984
“ לאחר שהמחיש את
המצוקה,
עד לקצה גבול הסבל
של הצופים ,שלף לוקץ'
את פתרון הקסם -
פינלנד.
מרגע זה ואילך בכל
פעם שהופיעה פינלנד,
ההסברים לוו
במוזיקה קלסית ומרגיעה,
שהודבקה לפס הקול
של הכתבה,
ובתמונות של ילדים
מחייכים ומאושרים.
את
טענותיו,
שלא נשענו על
ידיעותיו המוצקות,
ניסה אילן לוקץ'
לבסס באמצעות
מומחים,
ולהציגם כניטרליים.
“גלריית המומחים"
העשירה,
שהביא כדי לחזק
את טענותיו, כללה שני מומחים
בסך הכל,
בינם ;כיכב
פרופ'
אהרוני מהטכניון
בחיפה, המומחים הללו
אינם מומחים בלתי תלויים .
פרופ'
אהרוני לדוגמה
הוא תומך נלהב של "שיטת
סינגפור"
להוראת המתמטיקה,
ומקדם אותה במשך
כעשור. כדי להחדיר
שיטה שכזו למערכת החינוך,
עליו להוכיח
שהשיטות הקיימות פסולות,
ואת זה הוא עושה
באצטלה של פרופ'
ניטרלי מהטכניון
,ללא
ביקורת,
בעזרתו האדיבה של
אילן לוקץ'.
כתבה
דומה לזו של לוקץ', אך חדה מעט
יותר שודרה בערוץ 10
בתוכניתה של אושרת
קוטלר.
גם שם הופיע אותו
פרופ'
רון אהרוני,
וקידם בגלוי את
שיטת סינגפור.
אושרת קוטלר שנשבתה
בקסמו ,
החלה לקדם את שיטת
סינגפור"
באופן פעיל בתכניתה
"כתרופת
קסמים" ואף הגדילה
לעשות כשטענה שלמט"ח,
המרכז לטכנולוגיה
חינוכית,
שאחראי לשיטות
המתחרות יש אינטרס חבוי משום שהאנשים
שעוזבים אותו הולכים לעבוד במשרד החינוך.
כתבים
אלו,
ואחרים ההולכים
בעקבותיהם,
גורמים נזק למערכת
החינוך משום שמטרתם העיקרית אינה לבנות
אלא לערער ולפורר יסודות .
נשאלת השאלה:
האם באמת קיימת
סיבה לערער יסודות,
ולא להמשיך לבנות
עליהם?
זה נכון שזה שישראל
במקום האחרון בסקר היא חמורה כשלעצמה,
אבל האם לשפוך את
התינוק יחד עם המים ולהחליפו בתינוק
סינגפורי חמוד עם לחיים שמנמנות זהו
הפתרון האמתי לבעיות שמלוות אותנו?
ישנן
מאות סיבות למצבה העגום של מערכת החינוך:
התקציב,
איכות המורים ,
האלימות בבתי
הספר,
רמת הכיתות,
שילוב עולים,
מצוקה כספית של
ההורים וכיוב'.
על אף לא אחת מהן נותנת "שיטת
סינגפור"
מענה ראוי.
שיטת סינגפור
עוסקת בדרך לימוד שונה,
וכפי ששמה מרמז,
היא לקוחה מתרבות
אחרת לגמרי -
סינגפור.,
וכפועל יוצא מכך
גם הדרך אל מוחו של הילד עוברת מסלול שונה. השיטות של מט"ח
הן שיטות המותאמות לתרבות המערבית בכלל,
ולילד הישראלי
בפרט ובזה יתרונן.
הטענה
המרכזית המועלית כנגד השיטות המונהגות
כיום היא שהן קשות מדי,
מופשטות מדי,
ודורשות יכולות
גבוהות מדי מן התלמיד,
ואילו שיטת סינגפור
עושה "מעט
וטוב".
בטענה זו חושפים
המקטרגים את האפסיות בטיעונים שלהם.
האפסיות הזו מומחשת
בכך שהם שואלים כיצד להעלות את אחוז
העוברים במבחני המיון בארץ? ולא מדוע
להגדיש לכך מאמץ כביר ומיוחד?
קיימות
שתי סיבות אפשריות למאמץ שכזה.
האחת היא יוקרה.
בואו נתעכב לרגע
על הסיבה הזו.
מהי בעצם יוקרה?
יוקרה היא הצד
השני של מטבע הבושה.
במילים אחרות הסיבה שירצו להעלות את אחוז המצליחים
במתמטיקה ,
היא כדי לא להתבייש.
אולם בושה אינה
בעיה מתמטית,
וגם לא בעיה כלכלית,
אלא בעיה פסיכולוגית. קחו לדוגמה את
ברזיל,
מדינה שגאה בכדורגל,
ומקדישה לכך משאבים
אדירים,
על חשבון תכניות
סוציאליות יוקרתיות פחות.
הגאווה שחווה
ברזיל פעם ב-4
שנים אינה באה
בחינם ומלווה בארבע שנות בושה.
גם למדינת
ישראל ישנן סיבות רבות להתבייש:
היחס לניצולי
השואה,
הפערים החברתיים,
הטיפול בפליטים
ובעובדים הזרים ועוד. אם כן, ;מדוע
להתחיל למחוק את הבושה דווקא במתמטיקה ? כאן נכנסת
הסיבה השנייה והיא טובתו של הילד.
טובתו
של הילד,
נעוצה בהנחה הרווחת
שידע במתמטיקה עוזר להצלחה בחיים,
ובתור סטודנט שלומד מתמטיקה ברמה מוגברת,
הרשו לי לחלוק על
כך.
כבר עשר שנים שאני
חי "חיים
רגילים",
ומעולם לא הסתובבתי
באמצע הרחוב,
נתקלתי בבעיה,
והודיתי על כך
שלמדתי טריגונומטריה.
מעולם לא ישבתי
במסעדה,
והרגשתי שאילולא
לא הייתי יודע לבצע אינטגרל,
הייתי ניזוק בצורה
קשה.
המתמטיקה הקשה
ביותר הנדרשת בחיים,
היא לבצע ממוצע
(משוקלל) ולא יותר.
ילד שלא רוצה ללמוד
מתמטיקה,
גם לא ירצה להמשיך
בה.
המתמטיקה תשניא
את עצמה עליו כל כך במשך 12
שנים,
עד שכשתינתן לו
ההזדמנות,
יבחר את המקצוע האפשרי הרחוק ביותר ממנה.
וכל הידע מעבר
לנדרש בחיים,
ירד לטמיון,
יחד עם כל ההשקעה
העצומה במפעל הלאומי שמטרתו להביא את
התלמיד אל "פסגות
המתמטיקה".
מלבד
הדיון האובססיבי בתלמידים החלשים,
שרובם לא מעוניינים
ללמוד מתמטיקה,
או ללמוד בכלל
עולה השאלה:
“מה עם התלמידים
החזקים?“.
האם זה הוגן לשלול
מתלמיד חזק שרוצה ללמוד יותר את האפשרות
לכך,
ובכוח ללמד אותו
פחות,
בכדי לספק תלמיד
חלש שכלל לא מעוניין ללמוד,
ויזנח את המקצוע
הזה לכשיוכל?
האם המדינה לא
תרוויח יותר אם תשקיע בילד המוכשר יותר
בשלב צעיר ,
בדרכי חשיבה
מופשטות,
ובהקניית אינסטינקטים
ייחודיים,
שמקנות שיטות
הלימוד הנהוגות כיום,
שיטות שישרתו אותו
והמדינה בעתיד טוב בהרבה מאלה בשיטת
סינגפור?
כך
הגענו למסקנה כי הבעיה העיקרית של החינוך
בארץ,
אינה אבדן הדרך,
אלא אבדן המטרה.
מדינת ישראל לא
מסוגלת להחליט אם היא מתקדמת עם החזקים,
או מתעכבת למען
החלשים,
וכך נקרעות הדעות
השונות באוכלוסיית ישראל.
הפתרון יבוא ראשית
בדמותה של הסכמה על המטרה ורק אז על הדרך
להשגתה,
לימודים
אינם ספורט,
ולקטוף מדליות
שיאופסנו ביום שלמחרת בארון לא ישרת אף
מטרה.
היוקרה האמתית
וגם טובת הילד מכתיבות שהמדינה תפנה את
מאמציה לדברים החשובים באמת,
כמו סגירת הפער
החברתי
המאיים
עלינו ולא תפרוץ במאמצים מגלומניים לנצח
בתחרויות עולמיות חסרות משמעות,
שמעולם לא מגיעות
לעין הציבור כשמצליחים בהן,
אך כשנכשלים
בהן,
מיד משוריין
עבורן יום אבל בלוח השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
