ארכיון דון קישוט:

סלחו לי, אם הפוסט הזה ישמע בכייני מדי. כל מה שעולה למעלה חייב ליפול למטה, וכך גם רוח האדם.

קשה לי לכתוב בזמן האחרון. הסיבה איננה חוסר מוטיבציה, ובטח שאיננה מחסור בחומרים ראויים. הסיבה לכך שאינני כותב בתכיפות גבוהה יותר, היא משום שסוף כל סוף, החליט עבדכם הנאמן לעשות מעשה, לקחת את עצמו בידיים, לשנס את מותניו, לקפוץ את אגרופיו ..... ולאחר 3.5 שעות של מטפורות שחוקות להתעמק בלימודי המתמטיקה.

זהו עולמי כעת וגם בעתיד הנראה לעין: להתבונן באיש מעשן במדרחוב ולראות בסלסולי העשן מהסיגריה אינטגרלים בלתי מסוימים,ובמקום לדקלם "אלכסון מביא אסון",  לומר "אלכסון גורר ערך עצמי" (המתמטיקאים יבינו).  אה וגם פעם שאני עושה פיפי, לחשב הסתברויות יוניפורמיות של בול פגיעה . 

ביקום המשונה, שהוטחתי אליו, דרך מנהרת זמן, לכדו אותי הילידים, ובמקום להביא אותי למנהיגם, החליטו  לכלוא אותי בתא האפל והעמוק ביותר בבית הסוהר שלהם, ולהשכיח את קיומי מן העולם. אין לי ספק שהם יצליחו.  

בכל פעם שאני נגש לכתוב פוסט, אני מרגיש כאילו אני צריך להחליף את שיטת המחשבה שליוותה אותי, בזמן שפתרתי תרגילים. שיטה שעיקרה היה להתעלם מהדברים הקטנים והמסיחים ולהתרכז בעניין המרכזי,, ולזמן הקצר בו כותב אני את הפוסט לחשוב באופן שונה לגמרי. להתעמק בניואנסים, ובדברים שמאחורי הקלעים. ואז עם הסיום לקפוץ חזרה לשיטת המחשבה המקורית. אני מוכרח להודות שמהלך שכזה, גורם להרגשה של נקע, בקע ושקע בין  שני חצאי המוח. ולתקופת התאוששות ממצב אחד לשני.

עם היערמות העבודה על שולחני, אני מרגיש שמוקצב לי פחות ופחות זמן לבצע את הקפיצות והשינויים המנטליים האלה, ואיני מצליח לעשות אף אחד מהם כראוי. הדרך הטוב ביותר לנסח את מה שאני עובר היא שאני נקרע בין התחביב והחובה, תוך שאינני ממלא את חובתי, ואף אינני נהנה מהתחביב.

לכן החלטתי להתרכז בדבר אחד, והוא הלימודים. אני מקווה שלכשתחלוף הסערה, ויגיע השקט אוכל שוב לזקוף ראש, לאסוף את השיירים ולהמשיך בדרכי. 

מידי פעם אעדכן, אך לא יהיו אלה הפוסטים ברמה שאתם רגילים לה וגם לא בתכיפות שאתם רגילים לה.

עמכם הסליחה.