ארכיון דון קישוט:

כאשר אדם מתכנן מתקפה, ניתנת לו האפשרות לבחור מקום וזמן ראויים. גם כאשר המתקפה היא תקשורתית הכללים האלה תקפים, ובנימין נתניהו, ניצל את האפשרות הזו עד תום כאשר בחר באשקלון ,המלקקת את פצעיה לאחר מתקפת הקסאמים ,כזירה שבה יפתח את המתקפה התקשורתית שלו.

ביבי הוא ללא ספק ראש הממשלה "הלשעברי" התקשורתי ביותר שהיה לנו מעולם. בעוד מרבית ראשי הממשלה זנחו את יועץ התקשורת שלהם לאנחות, שניה לאחר שהועזבו את משכן ראש הממשלה, ביבי ממשיך עדיין להתייעץ עם האורקלים התקשורתיים במשך עשור בקור של הגלות הפוליטית. וכך גם כפיליו במפלגות השונות.

כלל מספר אחד בפרסום קובע, שאסור לתת לקהל את מה שהוא צריך, אלא את מה שהוא רוצה. למרבה הצער כלל מספר אחד בהנהגה קובע בדיוק ההיפך. כאשר הלך ביבי אל אשקלון ובחר את המקום והזמן הללו, לא היה ספק בדבר אחד והוא מה הציבור שם רוצה לשמוע בתמורה למחיאות כפיים. ביבי מיהר לספק את הסחורה וקצר תשואות.אולם אני שהקשבתי לנאום שלו,ושמתי לב למספר דברים מעניינים....

קולו של ביבי, איננו יציב, הוא עולה ויורד, רועם ולוחש כמו הכפתורים במעבד התמלילים בו אני משתמש כעת., הכפתורים מסוגלים לשדר עדינות כאשר המצב מצדיק זאת. בקשיחות, כאשר איננו רוצים שהמסר יפוספס, אך גם ברוך מודגש, כמו מורה בבית הספר. והכל כדי לסייע להעביר את המסר.

העובדה המצערת, היא שביבי איננו אדם עדין, ואין מאחוריו את הכוח הצבאי כדי לדבר בקשיחות. כמו כן לא מוטלת עליו המחוייבות המוסרית של מורה שלא לבלבל את תלמידיו. אבל בזמן המטח האודיו-ויזואלי המלווה את נאומו, אנשים מסתמאים מהעושר של קולו, העומד בניגוד גמור לקולו החדגוני של אולמרט, ומתבלבלים. הם מפסיקים להקשיב, ומבלי לשים לב מחכים לקרשנדו הרועם המלווה את המסרים החשובים שלו ועבורו. כך זוכה ביבי מן ההפקר. מצד אחד לא יכולים לטעון שהוא לא התייחס לסוגיות החשובות, אך מצד שני, היות והקהל שלו מקשיב רק לחלקים הרועמים והמובלטים בנאומים שלו, הם שומעים רק "מה שצריך" וממשיכים ללכת אחריו באש ובמים.

נאום כזה היה הנאום באשקלון, ואני כאדם האוהב את מקלדתי החלטתי להקשיב הן למילים והן להדגשות הקוליות. ואני מוכרח ליעץ לכם שלא לעשות את זה, משום שאם פותחים את שני הערוצים הללו, מגלים שביבי פשוט מדבר שטויות. ולהלן ההסבר.

ביבי ספג ביקורת ציבורית נוקבת על כך שהוא ביצע בזבוזים ראוותניים ובלתי נחוצים בנסיעותיו לחו"ל. העובדה הזו, הייתה צריכה לגרום מיד לנטישה המונית ממחנהו של כל האנשים קשי היום שאותם הוא מתיימר לייצג. כדי להסביר את התופעה הזו, ולהתחמק מביקורתם הנוקבת, דיבר ביבי, בנועם ובלחש, ללא שום הדגשה כאשר הסביר זאת. ההסבר שלו היה פשוט ולא ממש מספק: הוא טען שלא חייב את חשבון המדינה, ואת כל הסכום הוציא מכיסו הפרטי. ההסבר הזה הוא אולי אחד ההסברים הכי מגוחכים ששמעתי מעודי. ראשית, הביקורת העיקרית לא הייתה שהוא חייב את אוצר המדינה (כלומר פלילית) משום ש פעולה כזו הייתה גוררת חקירה פלילית של מבקר המדינה ולא מופע תקשורתי בערוץ 2. הביקורת שהוטחה בו הייתה שההוא חי באופן חיים החורג מהנורמה המוסרית לאיש ציבור, ובייחוד איש המייצג שכבות נמוכות הכנסה. שנית, ההתייחסות של ביבי לכיסו הפרטי, מעוררת גיחוך לא פחות. אם ביבי היה מבזבז סכומי כסף התואמים את משכורתו של איש מכירות ב"רים", לאף אחד לא היו טענות כנגדו. כל סכום שמעבר לכך, קיבל ביבי מתפקיד המשודרג כאיש ציבור או מהרצאות שנשא בעולם בשל הלגיטימציה שקיבל כאיש ציבור ישראלי, והיות והציבור הזה שהוא מייצג העניק לו את הכוח לקבל משכורות אלה, אין לו זכות מוסרית, לטעון שזהו כיסו הפרטי ו"שלא יתערבו לו בו“. כך הצליח ביבי להפוך דיון על סוגיה מוסרית, לדיון על סוגיה חוקית והכל בקול קטן.

ההסברים של ביבי הסתיימו במשפט: “שהפרסומים שלו נועדו כדי לגרום לו לוותר על עקרונותיו". המשפט הזה, כפי שניתן לראות, היה המשפט הראשון בנאום שנישא בקול רועם. אחרי דקות ארוכות של כמעט לחישה חדגונית בזמן ההסברים. אין ספק שכאן רצה ביבי שהציבור שלו כן יקשיב לו. כאן הם זקפו את אוזניהם והרגישו שהוא אחד מהם: אדם הנאלץ לוותר על עקרונות. אך אני שהקשבתי לא הבנתי בדיוק על אילו עקרונות נאלץ ביבי לוותר. העקרון היחידי שהוא דיבר עליו עד לרגע זה היה זכותו לבזבז כסף. אבל זה לא שינה לקהל של ביבי. קולו הרועם העיר אותם מהנמנום, וברגע שהם שמעו ויתור על עקרונות, מיד קשרו הם את הדבר עם ויתור על שטחים, או ויתור למחבלים והחלה להישמע התעוררות בקהל.

אז המשיך ביבי לדבר על נושאים אחרים ולגמרי בלתי קשורים לנושא המוסרי של הנאום: המצב הבטחוני הרעוע בארץ. קולו של ביבי כמובן היה רועם, ידו הייתה קפוצה לאגרוף, וניתן היה להבחין בתלתל סורר, המתנועע על ראשו, שנשר משם מעוצמת התנועה, ומתחכך באגלי הזיעה על המצח. הקהל צווח, כמעט מחא כפיים, וביבי המשיך, ולא הפסיק עד שקיבל את מחיאות הכפיים להם ייחל אל מול התקשורת.

אבל גם בנאום חוצב להבות זה, עשה ביבי טעות קטנה. הנאום הסתיים בהבטחתו של ביבי לדאוג לתושבי אשקלון ושדרות. רגע לפני מחיאות הכפיים. לא הרבה אנשים שמו לב, שביבי ביטא לא נכון את השם של שדרות. במקום Sderot, קרא למקום shderot. פליטת הפה הזו שלו, חשפה עובדה פשוטה מדהימה. הוא מעולם לא לקח את המקום ברצינות בחייו הרגילים ,משום שאילו היה פוגש ולו שדרותי אחד, הוא היה מקבל תיקון מהיר, ולא היה מבטא את השם של העיר כאדם שנתקל בו בפעם הראשונה בדף לא מנוקד. אדם המרגיש ניתוק כה גדול מעיר, עד שאיננו יודע כיצד לבטא את שמה, מציע להיות האבא הגדול והמושיע של אותה העיר. האירוניה זועקת, אך לא מגיעה לאוזניהם של ציבורו של ביבי. בפליטת הפה הזו שלו, רגע לפני שחתם את ההופעה, ובישיבה ובשתיקה שלו אחר כך, אל מול עקיצותיה של רינה מצליח, הזכיר לי ביבי שחקן גדול, שהזדהה עם התפקיד שלו לזמן ההצגה בלבד, וחזר לנוח מאחורי הקלעים אל ביתו ומשפחתו.

כשהשידור חזר לאולפן חשבתי ש"פעם איש מכירות תמיד איש מכירות" . וחוק מספר שתיים במכירות הוא שלאחר שהמכירה התבצעה, כבר לא צריך להתחנף ללקוח. והמבין יבין.

הערה: מי שיוכל לספק לי לינק לסרטון וידאו של הנאום כדי שאוכל לשלבו כאן יזכה לתודתי.