כמה אתם מוכנים
לשלם בעד עיקרון?
רוב הילדים מוכנים לצעוק,
לרקוע ברצפה,
ואולי אפילו לסרב לאכול.
המבוגרים יסתפקו בפרצוף חמוץ.
אם העיקרון חשוב,
ייתכן שיהפוך לסכסוך ארוך שנים,
ומבטים דוקרניים בין שתי קצות האולם
ילוו אותו לנצח באירועים משפחתיים.
אם הסכסוך איננו בין בני משפחה,
סופו להסתיים בתקיעת סכין בגב,
במקום העבודה או בין ה"חברה".
אך מי מאיתנו באמת חושב,
שמחיר הסכסוך צריך באמת להיות חיי
אדם.
שני סכסוכים
שכאלה ליוו אותנו לאחרונה – שניים.
מספר זה, המציין
זוגיות כה מאושרת,
עומד בניגוד כה מוחלט לניגודיות של
הסכסוכים. לתאר
סכסוכים בשחור ולבן זה פאסה.
שחור ולבן דווקא יכולים לחיות יחד,
בינהם ישנו תחום אפור,
דק או רחב ככל שיהיה המגשר בינם.
הצבעים המתארים את הסכסוכים היום,
הם צבעים ללא שכבה גבול אפורה שכזו.
אלא צבעים צעקניים ומהפנטים הדוקרים
את העין. אי
אפשר להסתכל עליהם בשלווה,
אך כמו עוברי אורח המתבוננים בתאונה,
אי אפשר להסיט מבט מהצבעים האלה את
המבט.
קומבינציה
כזו של צבעים, היא
אדום-ירוק,
שבמקרה או שלא במקרה,
היא קומבינצית הצבעים של רשת השיווק:
"שפע שוק“.
רשת זו היא הקורבן לחרם של האוכלוסיה
החרדית, בעוון
אי קיום שבת. כמו
אש התפשטה הידיעה מקריית שמונה ועד אילת,
על החרמתה של הרשת.
ציבור שלם: 20%
מעם ישראל החליט לכפות את רצונו על
שאר 80 האחוזים.
על הפרשה הזו
שמעתי בתחנה המרכזית כשירדתי מהאוטובוס.
משפחה חרדית הסתודדה ברציף בו ממתינים
הנוסעים למוניות .
אבי המשפחה היה אדם נמוך ושזוף מאוד
. היו לו זיפי
זקן מעורבים: חלקם
בצבע שיבה, וחלקם
שחורים, וחיתוך
דיבור עממי. הוא
קדח חורים באוויר עם אצבעו כשדיבר.
“אנחנו צריכים להחרים את שפע שוק",
אמר בזעם. אישתו,
אישה חרדית טיפוסית עטופה שביסים,
הניחה את הסלים,
ואמרה בקול מפייס:
"נכון צריך להפסיק לקנות שם תיכף
ומיד" , ואני
ששמעתי את השיחה,
כשבמוחי עדיין טריות היו פרשיות זוועה
מבית היוצר של רפי גינת,
חרד הייתי לעוד אסון בריאותי,
ושאלתי בתמימות:
"מה קרה?“ .
“הם מפרים שבת,
אומר לי האב,
והם צריכים ללמוד לקח".
והבת, בחורה
מלאה ומוצקה , עם
מבנה גוף דומה לאביה,
מצטרפת בעידוד:
“ נכון, תגיד
לו אבא, שכולם
ידעו.“
מרגע זה הפסקתי
להקשיב. תמיד
סברתי שעל כל אדם להחליט אם הוא רוצה לשמור
שבת אם לאו. אבל
המשפחה החלה ללכת אחרי ברחוב (גם
המסלול שלהם עבר ברחוב זה),
ולפרוש בפני את מגילת העוונות של הרשת
הזו. מגילה כה
נוראה, שראוי
שיפטרו שם עשרות עובדים בשכר מינימום,
בעוד האדם אותו הם מנסים להעניש,
ישב לבטח בבית עם המליונים שלו.
האב המשיך להתלהם,
ואני ממרחק 5
מטרים באוויר הפתוח עם התנועה הסואנת
סביבי שמעתי אותו בכזו בהירות,
כאילו עמד לי על יד האוזן.
האם ניסתה להרגיע אותו בקולה הרך,
ללא הועיל. היא
המשיכה להתנהל מאחורי האב הנמרץ הצועד
אחרי בצעד מהיר,
מדדה בכבדות.
עד שלבסוף הקץ המיוחל הגיע:
פיצול בדרכנו.
אני חייכתי אליהם את חיוך ה"היה
נעים מאוד לדבר איתכם",
והמשכתי בדרכי.
היגעתי לבית,
והשיחה הזו לא עזבה אותי.
הדבר היחידי שיכול לנחם אדם במצב שכזה
היא העובדה שזהו מקרה בודד.
דווקא אז, הרעים
מקלט הטלוויזיה בחדשות על כך שהמשפחה הזו
היא אחת מני רבות.
הייתה זו הרגשה קשה להתמודד עימה.
לאו דווקא הידיעה על החרם הייתה
הבעייתית. גם
העובדה שהמשפחה הזו אינה לבד לא הייתה
הקש ששבר את גב הגמל.
העובדה שקשה היה לי לעכל,
היא שבמדינה שלנו יש מערכת צדק חלופית
לכל דבר, ללא
כל פיקוח, המתעצמת
מרגע לרגע. לא
ברור מי מנהיג אותה,
כמו שלא ברור כלל עד לאן זרועותיה
מגיעות, אך
הדברים שכן ברורים הם שהיא אפקטיבית מאוד,
ואנשים פונים אליה לאחר שלא באו על
סיפוקם מהצדק במדינה הזו.
צדק חלופי קוראים לדבר הזה.
דבר שמתחיל בטיפה ונגמר בשיטפון שוצף
שאינו משאיר אחריו דבר – צדק חלופי.
מקרים שכאלה
אינם נדירים במדינה כמו שלנו,
אך לרוב זמן רב חולף בין מקרה אחד
למשנהו, זמן
המשמש לרגיעה ולאיחוי קרעים.
כעת קרה משהו,
שפתח פצעים אלה ביתר שאת.
ואף פיזר עליהם מלח.
שופטת החליטה,
לאפס את חוק איסור הצגת חמץ בפומבי.
השופטת החליטה שחוק זה תקף רק אם החמץ
בפועל מוצג בפומבי,
ולכן במקומות בהם האוכל אינו מוצג,
אלא רק מוזמן,
אין עברה על לשון החוק.
הרעש שגרמה פסיקה זו היה עצום...
ומפחיד. יותר
מכל הפחידה אותי התבטאות של אחד הבכירים
במחנה הדתי, שלא
זכתה כמעט לביקורת בתקשורת.
ההתבטות
הייתה: “ אולי
צריך לבצע ביעור חמץ בבית המשפט".
הדברים האלה,
שנאמרו בלשון כה נקייה ורכה,
מזוויעים. ביעור
חמץ הוא מנהג שמתרחש לפני ליל הסדר,
בו עוברים ומחפשים פרורים של חמץ
שנפלו בין הסדקים,
אוספים אותו,
ולבסוף מבעירים את כולם.
עכשיו חשבו על ההתבטאות הזו שוב במובן
המשפטי: ביעור
חמץ בבית המשפט הוא לעבור שופט שופט שלא
מיישר קו עם ההנהגה הדתית,
לאסוף את כולם במקום אחד,
ואז להצית גפרור ו...–
“.
שמו של המציע
מעולם לא פורסם, גם
ההתבטאות רק צוטטה ללא כל ביקורת.
במדינה כמו שלנו שמילים הופכות למעשים
מהר יותר משגפרור נדלק,
המעשים יכולים לגרום לתבערה.
במדינה שכה רוצה להיות חלק מאירופה,
אנו מתנהגים כמו אפריקאים.
אפילו לא כמו אנשים אפריקאים,
אלא כמו יענים אפריקאיות.
אנו בחורים לטמון את ראשנו בחול,
להביא ציטוטים,
ולהניח לציבור להחליט בעצמו.
בינתיים יושבים אנשים המנהיגים ציבור
עצום, ונמנעים
מלתת לציבור שלהם להחליט בעצמו,
ובטח שלא מעודדים אותו לתת לרוב העם
להחליט.
השאלה שצריכה
להישאל היא עוד כמה זמן הצדק שלהם יהיה
הצדק החלופי לצדק האזרחי,
והאם במהרה לא יגיע הזמן בו,
הצדק בו אנו מורגלים עכשיו יהיה
האלטרנטיבה המשנית לצדק שלהם,
ותו לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
