ארכיון דון קישוט:

עכשיו, כשפרשת קצב ירדה מן הנושא החם, יכול אני בשקט לכתוב על הנושא, ללא התגובות המתלהמות של הבלוגרים הרוצים להטביע חותם, אך לרוב מטביעים את הגיגית הרעועה הנושאת את הבלוגרים היחידים המוכנים לכתוב יותר מעשר שורות על הנושא.

במשך השנה האחרונה, פרשת קצב שידרגה את מיקומה בספר דברי הימים היהודי, מאנקדוטה, שיזכרו הסטוריונים ספורים באקדמיה, לפארסה לאומית שלמרות שלעולם לא תילמד בשיעורי אזרחות, תיחקק לדיראון עולם בזכרונו של כל ישראלי מעתה ואילך.

הדבר המייחד את הפרשה הזו הוא, שבאופן טראגי, ממצב רגיל של עימות בו קיים מנצח ומפסיד, הצליחה המערכת המשפטית הישראלית, להגיע למצב בו כולם מפסידים, והמנצח היחידי יהיה זה שהצליח להפסיד את הסכום המועט ביותר.

ראשון המפסידים הוא משה קצב. למרבה הצער את הכבוד שלו, לא הפסיד קצב בבת אחת, אלא בגסיסה ארוכה ומתמשכת שארכה שנה תמימה. מנאום ה"אני מאשים" שלו, שהפך ליללה פתטית של "העיתונאים נטפלים אלי רק כי אני מזרחי.“, להודאה שלו , שחיסלה את אמינותו בעיני הציבור באופן סופי, ומיד לאחר מכן, במהלך שייזכר כמהלך הלא טקטי ביותר בספר, בו לפני שההסכם נחתם סופית, החל ללגלג עליו ולזלזל בו, ובכך גרם לביטולו, תוך כדי הפסד הפירורים שלמענם מכר את כבודו ונשמת, קצב נשאר קירח מכאן ומכאן. גם זיכוי מוחלט לא ישקם את כבודו בעיני הציבור, שאינו מבין את הדינאמיקה של הודאה תחת עסקת טיעון, וקצב יזכר לעד בציבור כנשיא התחמן והחרמן. גם מבחינה כספית ישאר קצב עירום משום שההד הציבורי הרב יעודד פוליטיקאים רבים לחוקק חוקים רטרואקטיביים ומחמירים, שישללו את חלק או כל ההטבות שלו, לקולן של מצלמות ולהבהובם של פלאשים, אפילו במקרה של זיכוי לאחר משפט שיימשך שנים ארוכות.

במהלך השנים האלה, ישמש משפט קצב כמסך עשן שיסתיר שחיתויות אחרות במדינה. בכל פעם שיתרחש דבר מעניין או שערורייתי במשפט, יתפוס הדבר כותרות ענק. כותרות ענק אלה יצניעו מהלכים לא פופולאריים ,שבימים כתיקונם כותרות ענק בעיתונים הגדולים היו זועקות כנגדם, ואילו כעת ידחקו הסרחונות לעמודים האחוריים: העברות תקציב למקורבים, הפרטת מפעלים במכרזים תפורים, הפיכת ריאות ירוקות, לשטחי בניה עבור קבלנים בעלי קשרים מפוקפקים, כל אלה לא יזכו לראות אור יום. סיפורים אלה ידונו לבלות את 15 דקות התהילה שלהם באפלה שבין הדפים הפנימיים שבעיתון. האור ישזוף רק את פרצופו השזוף והמזיע של קצב הממורמר, ממוסגר בשיער שיבה מרשים. אינספור מהדורות יהיו מעוטרות בתמונה הזו, שגם הטובים שבצלמים, ימצו במהרה את כל הטריקים שבאמתחתם כדי להפוך אותה למעניינת יותר לקוראים בפעם הבאה, יוותרו, ויוציאו את אותה אחת מהבוידעם בכל פעם שההגנה תתעורר לחיים או התביעה.

כך הולכת להתרחש בארץ מלחמת חפירות משפטית ארוכה במקרה הטוב, אם יעלה הדבר בידו של קצב, תהפוך מלחמה זו גם למלחמת עדות, כשבמקום עלה תאנה ישמש קצב כעלה זית. אינני יודע כיצד מלחמה זו תסתיים, משום שבית המשפט היה וישאר מקום בו החוקים עוברים דרך מסננת של "כסף-הפחדה-בירוקרטיה- וריטוריקה“, ויוצאים מעוותים בצידה השני. אך יודע אני, שלאחר שישפכו מליונים לריק, ישבו באולפן חדשות ערוץ 2, בעוד כמה שנים, המחליף של המחליף של המחליף של יונית לוי עם המחליף של המחליף של אמנון אברמוביץ‘, ויסכמו את הסכומים העצומים שהוצאו. הם ישוו בין ההאשמות בהם הודה קצב בעסקת הטיעון, לבין ההאשמות בהם הורשע לבסוף , ויתהו מה היה ההבדל שהצדיק את המשפט , והאם הוא היה שווה את עשרות מליוני השקלים והסערה שחולל.

למרבה הצער, אין במדינה שלנו חוקים המענישים אדם על בזבוז זמן. בעצם ישנם חוקים שכאלה, אך הם תקפים רק לגבי האדם מן השורה. לכו לבית משפט לענייני תעבורה, וראו את העונשים החמורים בהם זוכים אנשים מן המניין, שהאמינו בחפותם, ובקשו להישפט. כל חטאם היה שאינם סלבריטאים, וקשרים ענפים לא היו באמתחתם. השופט יגזור עליהם עונש כפול ומשולש מזה שגזר עליהם השוטר, רק בשל החוצפה לבזבז עשרים דקות מזמנו של בית המשפט. משפט קצב לעומת זאת יבזבז , לפי אומדנים אופטימיים, שלוש שנים טובות לפחות. אין בידי את החישוב המדוייק של כמה פרקי זמן בני עשרים דקות כל אחד תהווה תקופה זו, אך סמוך אני ובטוח שאף שופט לא יעניש את קצב על כך שקיבל עסקת טיעון, ואז דחה אותה. ובכך בזבז את זמנה, כספה ותשומת ליבה של מדינת ישראל כפי ששום אזרח פשוט מן המניין לא עשה או יכל היה לעשות אי פעם.

למרות זאת, הממשלה והמדינה וגם הציבור לא יפסיקו לרדוף אחרי קצב. וכל זה מסיבה אחת פשוטה: לנסות להוכיח שקצב הוא כאחד האדם, וכל זאת למרות כל הדברים שצוינו לעיל. בין אם יורשע או יזוכה , כשלה המדינה בנהליה והפרקליטות נפלה במשימתה. אין אף אדם במדינה שמאמין שמשה קצב זכה, זוכה או יזכה לאותו היחס לו זוכה אדם מן השורה.

כאמור, במאבק זה אין מנצחים. במאבק זה מפסידים כולם, נשאר רק להמתין ולבדוק מי הפסיד את הכי פחות. ועל ראשו המקריח של אדם זה, לתלות את מה שישאר עד אז מזרי הדפנה הקמלים כבר עכשיו.