ארכיון דון קישוט:

משנה לשנה, כשעוברים מההילוך החמישי , בו אנו חיים, לשני; בו אנו מתנהלים ביום השואה, חריקת הבלמים הופכת להיות חדה וצורמת יותר.

בעבר, היה יום השואה יום הכרחי, ואפילו נדרש בחייה המנומנמים של מדינת ישראל. בשנות החמישים והששים, יום השואה מילא תפקיד של פורקן. יום אחד בו יכלו הקורבנות של הנאצים, להפסיק להסתיר את זהותם האחרת תחת שכבות צבריות מחוספסת.

כיום, עם התמעטות הניצולים, התמעט גם הצורך המיידי ביום שכזה. הנוף ההסטורי, הערכי והדמוגרפי, השתנה; מן הקצה אל הקצה. גרמניה נחלצה מן הכפור הדיפלומטי, והפכה ע”פ הסקרים האחרונים למדינה האהובה בעולם, ואילו ישראל, נפלה מפח; הקורבן, לפחת; הכובש . קולות קורבנות השואה נבלעו והושתקו על ידי כוחות הגאות והשפל הכלכליים, וכעת לא נותר מהם כמעט דבר, מלבד בועות מגרגרות תחת פני המים. בנוף שכזה, מזדחל לו יום השואה, ומבקש מאיתנו את המסובך מכל: תשומת לב.

אין דבר קשה מלהביט אחורה בעין ביקורתית. כמה קל היה בוודאי לשבת על הבמה המוגבהת של חגיגות שנות השישים, ולמנות את הסיבות להצלחה. כמה נפלא היה, אילו יכולנו, באמת ובתמים, להאמין כי כל ההישגים הללו, הם יש מאין. פירותיו של עם נבחר, בבוסתן ריחני, שאור השמש ליטף אותו ללא הפסק במשך שישה עשורים, להצדיק את הכינוי: “העם הנבחר”, ולשכוח את האפלה בה הונבטו אותם השתילים הרכים.

זוהי המציאות, שחלק לא מבוטל של העם מנסה לשכתב בכל חגיגת עצמאות. השנה לדוגמה,מליוני שקלים הושקעו בחגיגות אלה. מליונים שהם הריבית דריבית מההשקעות אותם כספי השילומים שהחרימה מדינת ישראל מאותם ניצולים, תוך שהיא מבטיחה בעולם,; בשילוב אצבעות כמובן, לדאוג לכל מחסורם, ואילו כעת במקום למלא הבטחה זו, קברה מדינת ישראל את אותם סכומי הכסף, בבית הקברות הבירוקרטי ע”ש ועדות החקירה הבין משרדיות על שלל כינוייהן, ורק הסכום הנדרש לחגיגות ה-60, חולץ מבית קברות זה, אל השמש המזרח תיכונית, בקלות מדהימה, והושקע ביצירת היסטוריה חדשה, חפה מהתזכורות המביכות של העבר.

רק לפני שנה, עמד אהוד אולמרט, ראש ממשלה טרי וחבול ממלחמת לבנון השניה, ובמה שנודע לימים כצעד מנע של יועצי תקשורת משומני שיער ויד, הבטיח כי ידאגו לניצולי השואה. שנה לאחר מכן, ניצולי השואה היחידים שדאגו להם, חקוקים באבן בבית העלמין הקרוב למקום מגוריכם.

סקרי דעת קהל, בלוגים באינטרנט, ידיעות חדשותיות והצעות חוק פרטיות , כשלו בחילוצו של סכום משמעותי, המספיק לקיום בכבוד, של אותם קשישים הנוטים למות ממלתעות משרד האוצר, שבקלות בלתי נסבלת מפריט נכסים רווחיים, לתוך בור בלתי נראה.

לכן,דווקא בימים אלה, חריקת הבלמים הזו במעבר מהילוך חמישי לשני, הכרחית יותר מתמיד. תזכורת לכך שאז כמו עכשיו, ישנה קבוצת אנשים ללא כוח פוליטי, ואסור שאז כמו עכשיו, זכרם יהפוך למטבע עובר לסוחר.