ארכיון דון קישוט:

יום השואה הסתיים, ואיתו הזיכרון העמום של אירוע ההופך משנה לשנה, מזרע שהנביט את מדינת ישראל, לגרגר זר וטורדני שנכנס לעין הישראלית. דברי התוכחה שלי בפוסט הקודם, נפלו על אזניים ערלות. דבריי, שנכתבו שעות ספורות לפני הטקס, נאמרו בתקווה מסויימת, אך כעת התקווה נרמסה לחלוטין.

יש לי הרגשה כבדה יותר עם השנים, שהאנשים המנהלים את המדינה באמת ,אינם נבחרי הציבור, אלא אנשי תקשורת ויחסי ציבור מן השורה הראשונה. והם, אותם אנשי תקשורת מדווחים לגוף אחר, נסתר ואפל יותר משניהם יחד.

התופעה הזו ניכרת במקומות רבים. אנשי הציבור שלנו לדוגמה, כיום פוטוגניים יותר מאי פעם והרבה יותר מהנדרש. ואם רחמנא לצלן ישנו איש ציבור לא פוטוגני, מיד אנשי התקשורת ימהרו לקבור ולהסתיר אותו תחת ים של פנים צחורות שיניים, ואדומות שפתיים. אחחח… כמה שונה איש הציבור מודל 2008, מאותו מפא“יניק או חירותניק, בעל חיתוך דיבור גס, ואהבה בלתי מוגבלת למדינת ישראל, ולחלוציות שהקימה אותה.

יותר ויותר, אנו חיים בסיוט האמריקאי, המאופיין בסרטים וסדרות רבים, כמו למשל תיקים באפלה. שם “איש הסרטן“, עם עשן הסיגריה שלו, המתמתח עד לאינסוף מושך בחוטים שמחוברים לחוטים שמנהיגים את הנשיא וכל אנשי חצרו.

כל מי שקרא עד הנה, בוודאי שואל את עצמו, מדוע מספר אני לכם זאת. מדוע במקום לשתות כוס מים, או כוס קפה, אני יושב ומלרלר, כלשון מיקי בוגנים, על המצב. ובכן, שתי סיבות לכך. האחת היא טקס יום השואה. והשניה היא משבר המזון.

נתחיל בטכס יום השואה. בעיית איכות החיים של ניצולי השואה, שדיברתי עליה לא מעט בעבר, ממשיכה בגלגוליה או במוטציות שלה, תלוי בנקודת המבט. ממצב של החזרת החוב והחזרת סכומים המגיעים בדין, היגענו למצב של מחיקת חוב תמורת הבטחת איכות חיים תקינה. ממצב זה, כפי שכתבתי בפוסט הקודם, היגענו למצב של התנצלות על הכישלון, בקשת מחילה ללא תיקון, והמשך החיים כרגיל.

כל זה אינו מפתיע, בהתחשב באופי הדי ציני והיי-טקי, שמדינת ישראל אימצה לעצמה בהווה, אולם לאחר שצפיתי בטכס יום השואה, התגלה בעיני רובד נוסף. הרובד הזה היה כל כך מקומם, שהייתי צריך להירגע לא מעט לפני שניגשתי לכתוב עליו.

בכל יום שואה נבחר נושא, והנושא השנה היה “ובחרת בחיים“. זהו נושא די מעניין וחשוב, אבל האירוניה, הפורצת מאותם משרדים אפלים של היחצ“נים לדורותיהם, זועקת אל לב השמיים. עכשיו?? עכשיו כשהניצולים בעשות השמיני והתשיעי לחיים שלהם, אומרים להם : “לכו תחיו?”. איך אפשר “לחיות”, בגיל 85 עם שתי פיליפיניות שסוחבות אינפוזיה? איך אפשר לצבור כסף לפרישה כשאי אפשר לעבוד. אין שום היגיון בקריאה לבחור בחיים, דווקא עכשיו. ורק אז הבנתי, שאותו הנושא, שנהגה באותם המשרדים, הוא הקוץ שבנעל. כזה שמצעד לצעד הולך וננעץ, עד שכבר אי אפשר לשלוף אותו, אך אי אפשר שלא להרגיש בו.

הנושא הנבחר, “ובחרתם בחיים” , הוא התרסה ניסתרת, כנגד אותם ניצולי שואה “נודניקים” שמבקשים את שמגיע להם. “בחרו בחיים“, זועק להם איש יחסי הציבור במשרד, “המשיכו הלאה!” צועק להם בפורום פרטי, ו“תפסיקו לבלבל לנו את המוח, ותנו לנו להתעסק עם הדברים החשובים“, זועק אותו יחצ“ן בעמקי ליבו. “זו אשמתכם, שאתם עניים“, הוא רוצה בוודאי לומר להם. “להיות ניצול שואה זה לא תירוץ והוא מדגים להם את דבריו בטקס מפואר, במצעד עגום, ומכספי המיסים שלנו מעלה שישה אנשים עם סיפורים עגומים משלהם, שבנו חיים לתפארת בישראל – שישה . תמונה שווה אלף מילים, אך מונולוגים כמו שבקעו מפיהם, שווים שקי חול של מילים לאותו יחצ”ן. וכדי לרכך את הגלולה המרה, התנצלות קרה ופולנית של ראש ממשלתנו אהוד אולמרט, נאמרה בדמעות תנין.

אין כל חדש בכך. הקו המאוד אמריקאי-קפיטליסטי הזה, נמתח כחוט השני דרך עמוד השידרה של המדינה: “העניים אשמים שהם עניים. המסכנים אשמים שהם מסכנים. החלשים אשמים שהם חלשים.“ ומכיוון שכך, זה בסדר לנצל אותם ואת מצבם, שהרי בסופו של זו אשמתם.

ישנו רק בור אחד, אליו מושלכים העניים והמסכנים – המצורעים התנ“כיים של המילניום השלישי, אך ישנן דרכים רבות להגיע לבור זה. פעם ההפרדה נעשתה לפי דת, אחר כך לפי עדה, והיום – נותנים לאלת המזל להפריד את המוץ מן התבן. מכיוון שאלים החליטו, זהו כוח עליון, ולכן, אין צורך, ואף אסור הדבר באיסור חמור, לנסות לשנות את המצב.

עוד מסכנים יתווספו בקרוב לבור. לאחר חמישה עשורים של שפע כלכלי, עומד לפרוץ בארץ משבר מזון. משבר המזון שעומד לפרוץ בארץ, יהיה שונה מאוד ממשבר המזון העומד לפרוץ בעולם. בעולם פורץ משבר המזון, כתוצאה מהתעשרות והתברגנות שלושה מליארד בני אדם, החיים בסין ובהודו. אנשים אלה יקנו יותר מזון, ישלמו יותר עבורו, וכך לעניים,בשכונות העוני של ישראל, בומביי ופקין, לא ישאר דבר.

תירוץ זה, תשמעו בעוד כשנה, נאמר ללא הפסקה, בכל פעם שיפנה הקריין בדברים נוקבים לשר הרווחה שיכהן אז. הקריין יתכונן בוודאי לראיון כמיטב יכולתו, ולפיכך, יחפש את הסיבות למשבר בגוגל, וימצא כמובן, את התירוצים הבינלאומיים לכך. אולם, הסיבות למשבר שיפרוץ בארץ, יהיו שונות בתכלית.

בארץ הסיפור שונה. בארץ הייתה מערכת חקלאית משומנת ומשופרת, המצויידת יותר מהנדרש לדאוג לצרכיהם של כל אזרחי ישראל. אם בארץ יפרוץ משבר המזון, יהיה זה כתוצאה מהזנחה פנימית ולא אילוצים חיצוניים. החקלאים הישראלים, לאחר עשורים של יחס מחפיר מצד הממשלה, יגלו שבעולם החיים טובים בהרבה. ההשקפה הקפיטליסטית שליוותה את ממשלות ישראל לדורותיהן, החל משנת 1984, המשיכה גם לחקלאות, ובצעה ניתוק עמוק, ובלתי גשיר, בין חקלאות, ציונות וערכים. כך העניקה בטיפשותה הממשלה לחקלאים, ידע השווה מליונים, ויחס השווה פרוטות. לאחר רבע מאה של יחס כזה, החלו החקלאים עצמם להאמין בכך, וכעת, ללא שמץ של אמפתיה ציונית בליבם. דבר שהתבטה בהפרטת הקיבוצים, מכירת אדמותיהם לנדל“ן, וגיוס עובדים זרים, ירגישו החקלאים חופשיים לבצע את הצעד האחרון והסופי אל עבר ארצות ניכר, מי במכירה להן, ומי בהגירה אליהן.

תאמר הממשלה את אשר תרצה, במשבר זה היא דווקא אשמה. יתרה מזו, גם כעת, כשהצונאמי העולמי הזה, עדיין נוהם ברקע, עדיין לא ממציאה הממשלה חבילות תמרוץ לחקלאים במחיר זול יחסית, לעומת מה שתיאלץ לשלם עם הגיע הנחשול לחופינו, וגם בכך אשמה הממשלה, ייתכן שאף יותר מכל.

כשאדם, יושב בכיסא עור הצבי בקריית הממשלה בירושלים, מעוטר בכל הפאר וההדר, הוא שוכח שהוא לפני הכל, בן אדם. עם עליית הפאר והפריבילגיות,שהוא זכאי להם, הופכים אלה להיות מרכז עולמו, ומוקד מאמציו לשימור, ולא האנשים הממררים בבכי תחתיו. כל אלה ימוסגרו בסיסמאות נבובות, כגון קפיטליזם, הפרטה, וגם… ב“המסכנים אשמים שהם מסכנים” . הדבר היחידי שישכח, הוא שחלק מהסיבה שהמסכנים אשמים בכך שהם מסכנים, היא שהם בחרו באותו הפוליטיקאי והושיבו אותו על כסא מעור צבי בירושלים,מוקף בפאר בקריית הממשלה. ולכן אולי השינוי במצב צריך להתחיל שם