ארכיון דון קישוט:

עוד יום זיכרון עומד לו בפתח נוקש בדלת, מביא איתו , אוחז בידו, את דודנו האטרקטיבי יותר: "יום העצמאות". לאחר מכן, אנו מקווים, תשקוט הארץ ארבעים יממה. אולם האם באמת תשקוט הארץ ולו ליממה אחת? בכל פעם שמגיע יום זיכרון, מרגיש אני בושה. יום זיכרון לחיילים שנפלו בשירות קיים בכל מדינה. אך במדינות מעטות מאוד קיימת השקעה כה מעטה בהנצחת אנשים אלה להם אנו חבים חוב כה גדול, כמו כאן.

לפני שנה, בדיוק באותו היום, כתבתי פוסט, על כך שמפעל ההנצחה הישראלי מנציח רק "ישראלים, צברים, ממשפחות מבוססות". עובדה המתבטאת בכך שביום הזיכרון, מועברות מושכות השידור, מגוף שידור ממלכתי, למשפחות בעלות יכולת ומשאבים להפיק סרטי הנצחה ליקירהן. דרך ההנצחה הזו, המאוד ייחודית לתרבות הצברית, כמעט ולא מוכרת לקהילות עולים. יתרה מזאת, גם הדשדוש הבלתי נגמר בפרטי החיים והמוות של השכולים, יכול לגרום לנזקים בלתי מבוטלים למשפחות.

היום, דרך עדשות שהתגבשו במהלך השנה האחרונה, בנוגע להתגברות ההשתמטות, וכתוצאה מכך גם החמרת הצעדים כנגדה, חושש אני כי יום הזיכרון יהפוך מיום של אמפתיה, עצב מרפא עבור המשפחות השכולות, ליום של זעם עצור, זעם פוצע, עבורן. חושש אני מאוד, שבמקום המסר בן עשרים וארבע השעות, של השתתפות אומה שלמה בצערן של הקורבנות, יוחדרו לנאומים דברי התרסה כנגד המשתמטים.

יום הזיכרון, נוצר בראש ובראשונה למען המשפחות השכולות, תזכורת שאינן לבדן. כמו יום השואה שקדם לו, גם יום הזיכרון הינו מעט מדי ומאוחר מדי עבור משפחות אלה, אך עדיין, טוב הוא משום דבר. ביום זה, הן מצפות שמסר יועבר להן: מסר חיובי וכפול. הראשון הוא שהם לא לבד, ואילו השני הוא שהקורבן שהקריבו לא היו לשווא. לדבר ביום שכזה נאומים של פוליטיקאים על ההשתמטות,משמעותן תהיה לבטל באופן בלתי מודע את המסר השני, ולהזכיר להם שהיו אחרים שבחרו אחרת, וחיו, ובכך להותיר את המשפחות בספק מכרסם שיימשך שנה, האם בחרו נכונה. הדברים האלה יבטלו גם את המסר הראשון – מסר האמפתיה – כי ברור יהיה, שליבם וראשם של הנואמים יהיה במרדף הצללים אחר המשתמטים, ולא בכאב הקורבנות.

ישנם תקדימים רבים לניצול במה שכזה. הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין שח"ק, עלה ביום השנה לרצח רבין, וטען שישנה התפרקות בצבא. דבריו זכו לתהודה נרחבת. היו כאלה שהצדיקו אותו בכך שהשתמש בבמה ציבורית להעלות נושא שאז טיאטאו תחת השטיח, והיו כאלה שגינו אותו, על כך שגנב את הזרקור ממעשה פשע שהרעיד את יסודות האומה. קיימות במות רבות בהן אפשר לדבר על תופעת ההשתמטות, והיא בהחלט קיבלה נתח תקשורתי רחב במהלך השנה האחרונה. רב יהיה הפיתוי, במיוחד לפוליטיקאים שינאמו מעל במת הקונצזוס, כשכל העיניים נשואות אליהם, להיחרט בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאקטיביסטים. גם האינטרס להסיר את כתם מלחמת לבנון השנייה, מאלה שדבק בהם על ידי השתלחות במשתמטים יהיה גדול מנשוא. אך יהיה עליהם לזכור, כי האנשים שבפניהם הם ינאמו, לא יהיו משתמטים, נהפוך הוא, אלה קורבנות שהקריבו מרצון, ואש וגופרית אף יותר ממלח, הוא הדבר שיש לפזר על פצעיהן.

מוטב יהיה, אם תרים הממשלה את הכפפה, ותשנה את מנהגיה ונוהגיה, ובמקום להרשות לכל דכפין עם סרט תיעודי, לבוא בשערי חדר העריכה, ולהראות כמה מיוחד הוא האדם הזה, כמה נבדל הוא מכל השאר, להפיק סרטי הנצחה מקצועיים לא פחות, במימון ממשלתי ולא בתרומות, של הנושאים הכלליים, המאחדים את הקורבנות אותם ינציחו. ובכך יאחזו ביד את אותן שתי ציפורים, שעד עתה נחו בשלווה מלגלגת על העץ: הן יעניקו בסיס הנצחה זהה לכולם. וימנעו את הצורך להתבוסס בזכרון המתים בכדי להפיק סרט הנצחה שאף אחד אחר לא יעשה במקומם, אך מעל לכל הן יעניקו תחושה, שחסרה לנו כל כך בזמנים טרופים אלה: תחושת אחדות.