ארכיון דון קישוט:

בצלחת החד פעמית, לא נשאר כמעט ביסלי, והמנקה לודמילה מדדה בין הצלחות, מרוקנת אותן אחת אחת לשקית האשפה העצומה בצבע ירוק נזלת שהיא גוררת אחריה וממשיכה הלאה. לבסוף היא מגיעה לצלחת  בה חפרו אנשי הצוות של ראש הממשלה במהלך מסיבת העיתונאים, ומרוקנת אותה, כמו כולן, אל תוך השקית, בלי לשים לב אפילו למקום בו היא עומדת.. במקום זאת  היא נאנחת, תוהה  אם המעסיק שלה, זה מחברת הקבלן, יוציא  עליה חמישה שקלים לכפפות גומי, או שגם אותן ינסה לחסוך על הגב שלה, ואת הוצאות הסבון הכימי, החזק במיוחד שמוריד כל ריח, גם ריח של זבל, יגלגל עליה גם הפעם .

המשחק המקדים הארוך ביותר בתולדות מדינת ישראל הסתיים לו בשקית אשפה. מה לא היה לנ במהלכו? זה החל מטיזינג ארוך, שבצעה התקשורת בשלושה ערוצים במקביל, על "פרשה חמורה" שאינם יכולים לדבר עליה. המשיך בעדויות ל"פרשה חמורה”, שאי אפשר לפרט אותן, והסתיים דקות ספורות לפני שצלצל הביפר של הכתבים בדיון באולפן על ההבטחה לאורגזמה תקשורתית ארוכה שתחל ברגע הצפצוף. צלצול הביפר הגיע לבסוף, ובמקום סימפוניה ערבה בארבע מערכות, עם חצוצרות וכלי מיתר, נאלצנו להסתפק בקונצ‘רטו לפטישי שניצל המרדדים בשר דק בסול מינור.

נשאלת השאלה, אם כך,  מהו הדבר הכה חמור בפרשה הזו שהצדיק את המהומה? המילה "שוחד" צצה בכל מקום. אבל בכך אין כל חדש. כל ראש ממשלה, החל מביבי נתניהו ועד לאהוד אולמרט, נחקר לפחות פעם אחת בחשד לקבלת שוחד. ואם עצם קבלת השוחד, איננה חידוש, אז החידוש היחידי שנותר, הוא כמות ואיכות העדויות המכריעה. . אך האם באמת ישנו חידוש בכמות מכריעה של עדויות?

לא צריך להיות מתמטיקאי דגול כדי לסכם את המשכורת שמקבל אהוד אולמרט, ואת הנכסים שיש לו בפועל, ולגלות שקיים הבדל משמעותי בין מה שהוא יכול להרשות לעצמו, לבין מה שהוא בפועל מרשה. את התרגיל הזה במתמטיקה אפשר לבצע כמעט לכל שר וחבר כנסת שאי פעם שירת בקואליציה, ולקבל תוצאות דומות מאוד. דבר זה איננו חדשות לאף אחד מתריסר הקוראים שלי, כמו גם לשאר אוכלוסיית מדינת ישראל החוגגת שישים. מהו אם כך החדש כאן, ומהו הדבר החמור ?

ההבדל היחידי בין פרשה זו לפרשות אחרות, הוא הפוטנציאל הגלום בה לקרקס תקשורתי. וקרקסים תקשורתיים, כמו יתר השואו ביזנס, הם ביזנס לכל דבר. יתרה מזאת, הם ביזנס שאנו לא נרוויח ממנו ולו אגורה שחוקה אחת. את הכסף האמיתי ירוויחו העיתונאים, המשפטנים, הפרשנים, ומנהלי רשויות השידור המסועפות, שבמקום לשלוח יד לכיסם המדולדל ממילא ולקנות סידרת רכש או להפיק סדרת מקור, יקבלו את האפשרות (מטעמי אינטרס ציבורי כמובן), לשדר את אותו הפאנל בלופ אינסופי, ולהכות בפטיש השניצל הגס שלהם פעם אחר פעם, בבשר הההולך ומתרדד של הפרשה הציבורית, ולעשותה עסיסית פחות ופחות.

זה ברור שלא אל הקרקפת של אולמרט חותרים אנו, אלא אל ישבנו. אנו רוצים שישבן אחר ישב בכיסא הממשלה, וזו זכותנו. האמת העצובה היא, שהמערכת הפוליטית בארץ, איננה מסוגלת להקיא מקירבה פוליטיקאי שסרח. אי אפשר לעשות זאת בהצבעת אי אמון, משום שראש הממשלה שולט גם במרבית הקולות בכנסת. אי אפשר לבצע את זה בהחרמה בבחירות הבאות, משום שבפריימריז, תמיד ישוריין לראש ממשלה מכהן המקום הראשון, ולכן נאלצים לבצע את זה בדרך העוקפת, דרך הראשות השופטת, ודרך הראשות המשדרת.

כך, פעם אחר פעם, נלכד הציבור בטלנובלה הפוליטית התורנית שמתארחת במסך הטלוויזיה שלנו, והפליאה היחידה שמעסיקה את מחשבתי, הוא איך בתרבות כמו שלנו: תרבות טלנובלות שכיסתה את עולם הכדורגל, את עולם הדוגמנות ואת עולם הלהקות הצבאיות, לא חשב מישהו להפיק טלנובלה על הפוליטיקה.

בכל טלנובלה, ישנו מספר מסויים וקבוע מראש של פרקים, דבר זה ידוע לכל, הדבר הידוע פחות הוא שלכל טלנובלה ישנו סוף מזכך בו מעוניין קהל הצופים. לעולם לא תראו בפרק האחרון של הטלנובלה cliffhanger (סוף מותח). הפתעות לא קיימות שם. הבחור העשיר מתחתן עם הבחורה העניה, והריץ‘ ביץ‘ הולכת לכלא.

הסוף לו אנו חותרים בטלנובלה זו, הוא אינו לראות את אולמרט מאחורי סורגים בכלא מעשיהו עם חמישה אנשים בחדר, מדדה לדרגשו בפיג‘אמה עירקאית. הבמאי, הידוע בכינויו שמעון פרס, יפסוק לאהוד אולמרט חנינה, כפי שעשה לנעמי בלומנטל, וכפי שרצה לעשות לעמרי שרון, במהירות הבזק. הסוף לו שואפים אנו הוא הודעת ההתפטרות של אולמרט עם הגשת כתב האישום.

אולם הגשת התפטרות כזו לא תהיה ניצחון, אלא בעצם הודאה בהפסד, לאו דווקא משום שכישוריו של אולמרט כה יחודיים עד כי יחסר לנו, אלא משום שיהיה הדבר הודאה נוספת בכך ששוב כשלה המערכת הפוליטית להקיא מתוכה תפוחים רקובים, ותזכורת נוספת ששום חתירה לקראת מערכת ביקורת פנימית שכזו לא תוקם עם ההתפטרות. ההכרח הוא אבי ההמצאה, ואיזה הכרח ישנו בהליך הדחה שכזה, כשמערכת התקשורת והמשטרה עושות את העבודה מרצונה.

כך, בעוד כמה חודשים, תתכנס לה מסיבת עיתונאים נוספת. במסיבה זו יודיע אהוד אולמרט על התפטרותו, או על זיכויו. כך או כך, עם כיבוי האורות וסילוק המצלמות, שוב ישאר מעט מאוד ביסלי בצלחת החד פעמית של יועצי התקשורת. ושוב תסתובב לודמילה המנקה, עם השקית הענקית בצבע ירוק נזלת, ותרוקן פנימה את הצלחות אחת אחת. דבר לא ישתנה ודבר לא יושג בחזית הפוליטית.

לאור זאת, לא נשארה לנו אלא התקווה.. התקווה שהפעם, הפעם זה יהיה שונה. הפעם זה יהיה אחרת. לאו דווקא משום  שיודח ראש ממשלה, לאו דווקא משום שוועדת הכנסת תקים מנגנון לפיקוח על מוסר וכבוד ההיכל, אף דבר שלא השתנה בארבעה עשורים לא ישתנה בארבעה חודשים. השינוי  הקטן שאני מקווה שיתרחש באותה מסיבת עיתונאים עתידית, הוא  שהפעם, הפעם, מישהו ידאג ללודמילה לכפפות מגומי.