ארכיון דון קישוט:

אתמול, ה-14 במאי פגע טיל גראד בקניון "חוצות" באשקלון. הפגיעה הייתה בקומת קופות החולים, ואנשים החולים ממילא נפגעו קשה עוד יותר. את החולים הובילה לבית החולים "ברזילי" הסמוך שיירה ממונעת.. בין  80 הפצועים, היו אמא וילדה, שפונו במצב קשה, כשלכל אחת מהן נשקפת סכנת חיים. הן הופרדו זו מזו לקול דמעותיו של אב בוכה – אב מאמין לובש כיפה – שנאלץ לעטות חיוך ממלכתי כשלחץ יד לחובש שהציל את בתו מול המצלמות. אל מול הרגע הטלוויזיוני הזה שבעה מליון איש מחו דמעה חרישית בביתם, אל מול המקלט, ורק  ידע האב שאת זיפי הזקן שלו, לא יוכל לגלח בל"ג בעומר.

באותם הרגעים ממש, בקצה השני של הארץ, ישבו 120 פוליטיקאים שנבחרו לכנסת, והתחרו בינהם על חיבתו של הקיסר הבלתי מעורער של העולם החופשי. הדיווחים שהגיעו אליהם על המצב החמור, לא שכנעו אף אחד מהם לצאת החוצה אל תקשורת במילות תמיכה ונחמה לעם.  שעתיים ארוכות, התפתל עודד בן-עמי, מגיש החדשות, בקולו הרדיופוני, מנסה לתאם בין המוקדים השונים, שעתיים ארוכות בהן התחבט  עם מצפונו, כשנאלץ לאכזב מאות-אלפי צופים, שהשתוקקו למידע מהפיגוע, ונאלצו לקבל, תמונות טקסיות לקבלת הנשיא האמריקאי. כך תם לו היום הראשון לתיאטרון : 120 בובות על חוט הביטו מעלה לאורך החוטים שהוחזקו ביד רמה בוושינגטון, ולא ידעו נפשם מאושר, כשהרגישו משיכה פתאומית שהרשתה להם להניע זרוע.

עם רדת ליל, עבדו המרכזנים שעות נוספות, והקופה הרושמת במשרדי חברת הפלאפונים לא הפסיקה לצלצל. פיגועים הם עסק טוב, במדינה מרושתת ומשפחתית כמו ישראל, חבר מתקשר לחבר, בן מתקשר לאב, אחות מתקשרת לאח, והאמא מתקשרת לכולם, לוודא שהכל בסדר. מנכ"לי החברות הסלולריות, ידווחו בסוף החודש על עליה ברווחים, שתעלה את ערך המניות, וקופות הגמל המושקעות בהן, בוודאי יפרצו ביולי, בפרסומות המציגות את עליית הרווחים, כתוצאה של ניהול קרנות מקצועי. אותם מנהלי קרנות יקצרו בסוף החודש בונוס מהרווחים, דבר שינטע אותם עמוק אף יותר בשדירת המצליחנים הישראלית.

שדירת המצליחנים היא רחבה ומודרנית, פורחת ומלבלבת. יש כאלה שעוברים בה, יש כאלה שנשארים בה ליום-יומיים ללון. ישנם גם אלו הננטעים בה עמוק יותר ויותר. הם מצמיחים ענפים, ועל הענפים הם מצמיחים עלים, ובין העלים – ניצנים. אותם הניצנים יגדלו ויהפכו לפרחים בבוא היום, וידיפו ניחוחות משכרים (משקרים?), שירחפו הרחק מעבר לשדרת , מפתים את החרקים לבוא.

החרקים מבתי הגידול שלהם, מי מן המזבלה ומי מן המדמנה, יבואו וירחפו בזמזום מטריד בין עצי "שדרת המצליחנים“. הם ינחתו בין העלים, יתקרבו מאחור לניצנים ויפרידו בין הפלחים העסיסיים של עלי הכותרת הלבנבנים, הם יחליקו את לשונם הארוכה אל תוך הניצנים , וימצצו אותם עד תום. כשיסיימו, ירחפו לעץ הבא, ויפזרו באופן זה את האבקנים בין העצים. כך תפרה עצמה שדירת המצליחנים עד שתהפוך ליער. או אז תתחיל להפרות את עצמה לדעת ותהפוך לג‘ונגל.

הג‘ונגל יהפוך בהדרגה לקשה יותר ומסוכן יותר, שמש שלטון החוק, וקרני הירח של העיתונות לא יחדרו פנימה יותר. מיקרוקוסמוס שלם יגדל ויתפתח שם באפלה, הרחק מעיננו, גזעים שונים, היררכיה שונה, יחסים הדדיים שונים. כך יתחילו הגזעים להתפתל, ושני עמים ייוצרו בארץ. הישראלי המצוי, והישראלי משדרת המצליחנים.

רחוקים מאיתנו, יעברו המצליחנים, לכפר משלהם – מתחם משלהם – בו ישלטו רק הכללים ששימציאו. אבל מחוקים מסויימים אפילו הם לא יוכלו להימלט: מחוקי המתמטיקה למשל. בג‘ונגל כל כך מצומצם, כה סגור, כה "מופרה" בנדיבות, יהיה זה רק עניין של זמן עד שיתרחש גילוי עריות. במיקרוקוסמוס הצר של הג‘ונגל, יוולדו צאצאים מפוטמים חסרי כישורים, העיוורים לעולם סביבם, וחיים בעולם משלהם, כאלה שמסכנים את קיומו של הג‘ונגל, ובכדי למנוע זאת, יצטרכו המצליחנים מהשדרה לספק עירוי מתמיד של דם חדש, דם טרי, אבל מעל לכל דם "איכותי".

כך יוקם לו בכניסה לג‘ונגל דוכן קבלה. הדוכן יעמוד בשמש, במקום בצילו המאיים של הג‘ונגל, ויפתה אנשים לבוא. שומר סף חייכני, עם ראש אחד ולא שלושה, יעמוד עם חוברת הסברים, וישכנע את האנשים לבוא. המגייס יבטיח הרים וגבעות, אולם אפילו הוא , המגייס , יודע כי אין דרך טובה יותר להמריץ אדם לעזוב את סביבתו המוכרת, ולהאמין להבטחות שווא, מאשר להפוך את סביבתו למסוכנת ולא יציבה. רק אז בעיני המגויס יהפוך הג‘ונגל,, למרבה האירוניה, לסביבה הבטוחה שאליה כולם כמהים.

ובעוד שבעה מליון ישראלים צופים בסביבתם הופכת לבטוחה פחות ופחות, הם נושאים עיניים, אל אותם האורנים של "שדירת המצליחנים" שגידלו, ומבקשים מהם ביטחון. ואילו אותם המצליחנים, נעולים בחדר, מביטים מעלה לאורך החוטים המתמרנים אותם, במקום לספק ביטחון, בוחרים לרקוד, להתרפס ולהתכופף בפני מצליחני העל שבוושינגטון, השולטים בפקעת החוטים, בין כריות אצבעותיהם. המצליחנים שלנו יציעו להם את שירותי התיווך וההפריה שלהם, כדי להעמיק את שורשיהם ואחיזתם בארץ, בזמן שלנו, הבוחרים, יורו לנשוך שפה, להישיר מבט, לצעוד בגאווה אל כיתת היורים , ואל מול חיצי הביקורת שלנו, יספקו את התשובה הישראלית השחוקה ביותר: “חסוי! אסור לספר מה אנו באמת עושים!“.

טפיחה על השכם, צ‘פחה על הגב, ותמונות שלהם בולסים מופלטה במימונה, יהיו השרידים האחרונים בהחלט של הצגת "אני עדיין אחד משלכם", שינהלו המצליחנים ללא הפסק בתקשורת. והעם יצפה בהצגה וימחא כף, כי לא תהיה הצגה אחרת בעיר. תוך שנים ספורות נעבור מריאליטי של שירה, לריאליטי של ריקודים, ועד לבסוף לריאליטי של הישרדות ממש. ואז.... נגלה שהכל היה בלוף.