ארכיון דון קישוט:

ביציעים, הקהל לא שואג יותר. גם רומן אברמוביץ' ויועציו, עזבו את יציע הכבוד בכדי לבצע בקרת נזקים. רק הדשא נשאר עדיין רטוב, רטוב כמו הפעם שטרי הקפטן החליק ופספס את הפנדל הגורלי. זולת אברהם גרנט אף אחד לא נשאר. הוא עומד לו שם ,שקט כמו פסל , ידיים בכיסיו, ומעביר מבט בין הכדור והשער, וחוזר חלילה. מנסה להבין מה קרה. מהו הכוח הבלתי נראה שעמד בינו ובין האליפות שהייתה בהישג ידו?

גרנט המשיך לעמוד לו שם, תחת הגשם השוטף, רגעים ארוכים שהתמתחו לאין קץ. הגשם ניתך עליו ללא רחמים שוטף את כל סממני ההצלחה שדאג גרנט לעטות. התסרוקת המוקפדת שעל ראשו, נראתה כמו בליל של שיער דליל בצבע עופרת, והמעיל היקר, כמו סמרטוט רטוב שאצבעות בלתי נראות אוחזות בו ומושכות מטה. רק המבט לא השתנה, המבט הנחוש, שהזכיר את אברהם גרנט של פעם.

על הדשא המוסקבאי , שרועים עתה , שברי חלומו של אברהם גרנט,, ועימם גם חלומה של מדינה שלמה, שבאופן עקיף חיה דרכו את החלום. אך גם יקיצות מחלום מסתיימות ומולידות חלומות חדשים, עם ההבטחה לגבהים גדולים אף יותר. אולם בכדי לממש את החלום, יש לנצל את ההזדמנות הנפלאה שאברהם גרנט העניק לשם הפקת לקחים.

הלקח החשוב ביותר מן ההתנסות של אברהם גרנט, היא התמורה הגלומה בהצלחת הכדורגל. הסרט השחור שלבש גרנט ביום השואה על זרועו אל מול המצלמות, היה הפרסומת הטובה ביותר לכאב המתמשך של עמנו. אף מוזיאון או תכנית טלוויזיה, שום דיפלומט או מלכת יופי, לא יכלו לקדוח לגולגולת העולם, את המסר שעם ישראל עדיין לא שכח. למרות קיתונות הביקורת שספג על כך ששיחק ביום השואה, הסרט השחור והשאלות שעורר בקרב אנשי המעמד הנמוך בפאבים בעולם כולו, קידמו את מאמץ ההסברה הישראלי יותר מכל. זהו יתרונו הגדול ביותר של הכדורגל – במה בינלאומית, ולמענו ראוי להשקיע ולסלק את מעצורי ההצלחה , הכובלים אותנו בארץ.

מלבד הפרסום, העניקה אפיזודת אברהם גרנט לכדורגל הישראלי מתנה חשובה נוספת, והיא הסימולציה. כלומר היכולת להבין מה השתבש ומה אפשר לתקן. עד עתה דורות של פרשנים ישבו, מי ברוממה מי בהרצליה ומי בטריבונה, וניסו למצוא מהו הדבר שהתקלקל בכדורגל הישראלי, הדבר המונע ממנו להמריא עם השאר. גברי לוי, יושב הראש השמנמן והחייכן לשעבר של ההתאחדות הגדיל לעשות, והביא מאמן דני בעל מוניטין, שזכה בעבר באליפות אירופה, ולמרות זאת כשל מלהשיג הישגים משמעותיים בישראל. בעקבותיו הגדיל ארקדי גאידמק עשות והביא לא מאמן אחד מחו"ל, אלא שלושה, כשאחד מהם זכה באליפות העולם, אך גם הם לא השיגו תוצאות של ממש בארץ.

דווקא ניסיונו האירופאי של אברהם גרנט, ומשחקיו כנגד גדולי המאמנים באירופה, המחיש לכדורגל הישראלי כי המאמנים הישראליים זהים ברמתם למאמנים הזרים. לא הייתה הוכחה טובה מכך, מאשר שכשאברהם גרנט התייצב מול אלכס פרגוסון, מאמן שהפך לאגדה אירופאית עוד בימי חייו, והוכיח עליו עליונות במשך כל המחצית השנייה וההארכה. כעת, מצוידים בתוצאותיה של הסימולציה הזו, יכולים פרנסי הכדורגל המקומי, להקדיש אז זמנם וכספם לטיפול בשאר הנושאים הטעונים שיפור.

אם המאמן איננו הבעיה, זה משאיר רק שלושה גורמים אחרים לשפר: הקהל, ההנהלה או השחקנים. אולם דווקא הקהל הישראלי הוכיח את עצמו כאחד הטובים בעולם. זהו קהל שהולך אחר קבוצתו באש ובמים, גם כשהפרוטה לא מצויה בכיסו, אפילו אל המדינות היקרות ביותר בגוש האירו. גם ההנהלה בארץ, הפכה להיות זהה להנהלה בחו"ל: מיליארדרים ואוליגרכים, השופכים מליונים, על קבוצתם למען קידום שמם. אין כל הבדל בין המיליארדים של גאידמק לבין המיליארדים של אברמוביץ', למרות זאת עדיין הכדורגל הישראלי מדשדש במקום. אם כך ההבדל היחידי שנותר ביננו לבין שאר קבוצות הפאר בחו"ל, הוא השחקנים.

השחקנים הישראלים, משחקים בכל העולם, אך נדמה שלמרות כישרונם, לא הצליחו לנתץ תקרת זכוכית כלשהי, ולהגיע לסגל הבכיר של הליגות באירופה. מחסור במשאבים איננו התשובה, שחקנים אסיאניים ואפריקאים ממדינות נחשלות הרבה יותר, הצליחו במקום בו ישראל נכשלת. אין הדבר פונקציה של השקעה, אלא של מנטליות.

אנו בישראל כה צמאים להישגים, שמהרגע ששחקן כדורגל מוכיח את עצמו במגרש, הוא מצורף לבראנז'ה והופך לסלבריטי. ברגע הזה נפתח לפניו אפיק חדש, קל הרבה יותר מחייו ככדורגלן. מעמד הסלבריטי מאפשר לשחקן, כמו כל סלבריטי בארץ, להצליח בעסקים, בלי להוכיח כישרון של ממש, או עבודה של ממש. לפתוח מסעדה או פאב, להשקיע בקניון או עסק, אפילו להוציא תקליט והכל תוך כדי ניצול שם הסלבריטי שצבר מכדורגל. אין ספק שזה קל הרבה יותר מלקום בבוקר לאימון. עשרות עסקים יתנו בשמחה מאות אלפי שקלים, לשחקן כדורגל מאצ'ו שידגמן שמפו, בושם, קרם או כל מוצר גילוח אחר, שיסיר את המחסום העומד בפניהם לחדירה לשוק הגברי. השוק המצומצם בארץ, והתגמולים המצומצמים שבו, מציבים בפני השחקן את העובדות האלה, ואת האשמה בכך, על כולנו לשאת.

בחו"ל לעומת זאת, המשכורות כה גבוהות, עד כי לא קיים כמעט עסק פרטי, שישווה בתגמולים לאלו המקבל שחקן ראוי. לפיכך גם לאחר שניפץ את תקרת הזכוכית ממשיך השחקן להילחם על מקומו, למען קבל תגמולים הולכים וגדלים. הוא מתאמץ יותר, והכל בחתירה למטרה הנכספת הגביע. אל התרבות הזו הוצנח אברהם גרנט ועם שחקנים שכאלה הצליח להגיע לגמר אליפות אירופה, ואם אנו בישראל רוצים לשחזר את ההישג שלו, עלינו לשחזר את הסביבה המולידה שחקנים שכאלה.

גם בארץ אברהם גרנט, מעולם לא נחשב למאמן דגול, ודווקא בשל כך הלקח הראשון במעלה שיש להפיק מנסיונו האירופאי, הוא הפוטנציאל הגדול הגלום כאן. פוטנציאל שהתבזבז ונוקז במשך 60 שנה למען אינטרסים מסחריים. יבוא היום והברירה הטבעית תעשה את מה שהברירה הישראלית מסרבת לעשות, ושוב יעמוד על כר דשא בצפון אירופה, תחת הגשם השוטף מאמן, שיביט אל הכדור ואז אל השער ואז חזרה, וינסה להבין מה השתבש ומנע ממנו זכייה בגביע, אבל אם ייושמו הלקחים מפרשת אברהם גרנט, לא יהיה זה מאמן ישראלי.