ארכיון דון קישוט:

לא שאלת המוסריות של שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה צריכה להיות הנושא החם, אלא הדרך המתוחכמת בה הצליחו להשתיק אותה, או יותר נכון להסתיר אותה שלא תיראה או תישמע.

מי? מה? למה? כמה? איפה? איך? אלה היו השאלו שצצו במוחי, כאשר קראתי לראשונה על שריפת ספרי הברית החדשה באור יהודה. איך ייתכן שאני, צופה אדוק במהדורות החדשות, שומע על כל פליצה שעושה טלנסקי, ודווקא את הנושא הזה אני מפספס? מה יכול להסביר את זה? יכול להיות שבזמן שסיפרו על זה, עשיתי פיפי ופספסתי, מי יודע?. אבל האם נושא כל כך חשוב באמת צריך להיות באורך של הפסקת פיפי? מה אתם אומרים?

אם נשים את ההומור המקרטע שלי בצד, אין ספק שהפרשה הזו לא מסמלת את תור הזהב של התקשורת החופשית שאנו כה נהנים להתפאר בה. בכל פעם שחופש זה נאלץ לעמוד במבחן מאתגר, הוא נכשל. פעם היו אלה מלחמות שגרמו לעיתונאים להניח בצד את לשונם המושחזת, ולעטות פנים מחייכות בבואם לבשר על נצחונות והישגים מפוקפקים. לאחר מהן, היו אלה פרשות ריגול חמורות, שגם לאחר שנתפסו הפושעים, והושמו בתא בבידוד עם אזיקים, עדיין נמנעה התקשורת מלהוסיף ולדון בהם. ולבסוף הגיעה התקשורת לקו פרשת המים, בכך שהצניעה את הדיווח על שריפת ספרים, עד שהיה צורך בנושא חם להאיר בפניי את המצב.

כן, יהיו בוודאי אנשים שיאמרו: איך לא ידעת, הרי מדברים על זה בכל מקום? זו בדיוק הנקודה שאני מנסה להעביר. ישנן שתי אוכלוסיות בארץ, ושני ערוצי חדשות המזינים אותם. ובהיותי רחוק מן המרכז, אני זוכה רק לאחד מהם. ובשעה שמלעיטים אותי במידע חסר תועלת, על טלנסקי ואולמרט, ועל פרשה חמורה, ועל משפט שיגרום להדחה. וחוזרים על עצמם שוב ושוב, צצה לה פרשה חשובה הרבה יותר, שמואפלת בכוונה באופן הזה. למעשה מבוצע כאן פיליבסטר תקשורתי לתפארת מדינת ש"ס, בחברה שאמורה להיות בעלת תקשורת "חופשית , רב ערוצית ללא משא פנים ".

עם היוודעי לנושא, ישבתי וקראתי פוסטים עליו. אין צורך לומר שמרבית הדעות בנושא היו עוינות לשריפה. זו לא הפתעה גדולה, משום שאילו היו הדעות אוהדות את המעשה, אין ספק שהוא היה מפורסם בעמודים הראשונים של כל מהדורת חדשות מכאן ועד מיקרונזיה. אך האכזבה שלי מן הפוסטים הייתה דווקא אחרת. כולם דיברו בלשון היסטורית, בפתגמים היסטוריים. הציטוט שניתקלתי בו רבות מדי היה: “היכן ששורפים ספרים, לבסוף ישרפו בני אדם". הציטוט הזה, לקוח מזמן אחר. היום לא שורפים בני אדם, פשוט קוברים אותם בים התקשורת כך שאף אחד לא יראה ואף אחד לא ישמע. קבורה היא הרבה יותר שקטה ודיסקרטית משריפה, וגם הרבה פחות מזהמת.

אולם סגן ראש העיר הזה, בחר דווקא בשריפה על פני הקבורה. הוא רצה לראות ולהיראות, הוא רצה להתפרסם, ולא מאהבת הקדושה הוא עשה זאת, אלא ממניע מקיאוולי הרבה יותר: אהבת המונופול. אור יהודה איננה סביון או קיסריה. זו עיר ענייה עם תושבים קשי יום, פרופ’ שלמה בן-עמי כינה מקומות כאלה, "הביצה שעליה צומחת ש"ס“. והינה באה לביצה קרפדה חדשה, נוצרית, המציעה את אותה המרכולת שמציעה ש"ס: שלווה דרך רוחניות . הקרקור אותו קרקור, אבל השחקן החדש מוכן להתפשר על הרבה פחות. א) פחות מחוייבות:הוא לא מבקש לשלוח את הילדים לחינוך מיוחד.ב) פחות כסף, הוא לא מבקש (עדיין) כספים תמורת קמעות וברכות וספרי קודש. זה יקרה אם וכאשר הוא יתבסס. בינתיים, הוא רק מציע נחמה, בחינם או במונחי כלכלה: “תחרות חופשית".

דווקא נחמה, במקום שכזה, היא מצרך נדיר. זהו גם מצרך מאוד יקר. אך יותר מכל זהו מצרך שנמצא בידיים של גורם אחד בלבד: ש"ס. ש"ס קובעת את הכמות של הנחמה שתעניק, וחשוב מכך את הנחמה שתמנע, ותהפוך עדת אנשים קשי יום לציבור זועם ולוחם – צבא פרטי למטרותיה היא. ש"ס גם תקבע מי יקבל נחמה, ומי יוענש בהחרמה, כי זהו א"ב של כל צבא: להעניש את מי שלא הולך בתלם. אבל חשוב מכל :ש"ס לא תיתן לאף חייל שלה לערוק, וזה מה שעומד לקרות כעת, והיא יודעת זאת היטב.

זו הסיבה, שש"ס העדיפה פיתרון גרנדיוזי, של שריפה על פני קבורה שקטה. לא כדי להשתיק, אלא כדי להעביר מסר ברור. שזוהי מדינת ש"ס עם צבא ש"ס, ועם רמטכ"ל ש"ס. והמסר עובר היטב לכל אחד, חוץ מלאוכלוסיה הראשונה. המבוססת והמודעת למעשה, זו המרוכזת בעיקר במרכז. היא עדיין שבויה בעולם הדימויים ההיסטורי שלה, ומסכמת את הכל במטבע לשון אחת: ימי ביניים.

אי אפשר שלא לגחך למשמע הביטוי הזה. דווקא עכשיו נזכרתם לומר שאלה הם ימי ביניים? עכשיו ? ימי הביניים הרי לא החלו עכשיו בשריפת ספרים. ימי הביניים התחילו לפני 20 שנה, שהממשלה קשרה עזרה סוציאלית עם אמונה דתית. ימי הביניים התחילו כשהחינוך הרלבנטי לחיים (באוניברסיטה) הפך לעניין של כסף ולא של כישורים, ומנעה את הסבסוד מהעניים ודחפה אותם לידיים של ש"ס. כל אלה גרמו לכך שאוכלוסיה אחת שורפת ספרים בראש חוצות ברעש, בעודו האוכלוסיה השניה, מעדיפה לקבור את העניין בשקט, מהבושה.

להלן שיעור קטן בהיסטוריה. ימי הביניים לא היו רק ימי חושך, המצאות חשובות ביותר הומצאו אז. מה שהפך את ימי הביניים לבעלי שם שכזה, היה הקיטוב. קיטוב שגרם לכך שהשגשוג היה סוגיה של כוח, ייחוס, וקשרים שהועמקו והפכו בלתי חדירים מבחוץ ע"י בריתות וחתונות. זו הסיבה, שבימי הביניים אנשים היו מוכנים לעזוב את ביתם ולצאת למסעות צלב, כדי לשבור את המונופול, וזו גם הסיבה שימי הביניים הסתיימו עם גילוי אמריקה, משאב כלכלי חדש שאיזן את תנאי התחרות על המשאבים.

אולי אנו חיים עכשיו בעיצומם של ימי הביניים, אך אם כך הדבר, הרי הם החלו לפני זמן רב מאוד. ואולי יבוא יום ובאותה כיכר באור יהודה באמת ישרפו בני אדם, אבל זה יהיה הרי ליד המקום בו הומלסים קופאים למוות, בלי שלאף אחד יהיה איכפת. זה הרי לא משנה כיצד מתים אנשים, קפיאה או שריפה. אף מיתה אינה הומנית יותר מחברתה. מה שחשוב הוא שכשאקדח יורה, לא מאשימים רק את מי שלחץ על ההדק, אלא גם את מי שנתן לו את הכדורים.